דניאל פאר כמשל חברתי

יעקב אחימאיר

אז זהו, דניאל פאר פורש. בעידן של "הישרדות" ו"האח הגדול" ספק אם פרישתו של פאר תעשה כותרות גדולות. הרי תשומת הלב מופנית לשורדים ב"הישרדות" ולמועמדים להדחה מדירת "האח הגדול", ולא לעובד ציבור אשר עשרות שנים שירת נאמנה את הציבור, צרכני הרדיו והטלוויזיה.

אבל לבד מן הצער על פרישתו של עמית וחבר, יש לקוות כי יהיה מי שישים לב גם לתזוזתה של עוד לבנה אחת המערערת את איתנותו של המבנה המכונה "תרבות השידור".

"תרבות השידור" היא היום נטע זר, בן חורג ומנוכר מן ההוויה הישראלית. אחד מסמליה של "תרבות השידור" הוא, ללא ספק, ולאורך זמן, דניאל פאר. נכון, הוא לא יכול לרשום בקורותיו המקצועיים הכרזה היסטורית באוזני ההמונים בסגנון "רבותי, מהפך". נכון, הוא ייזכר, בין השאר, כמי שהכריז בגאווה "דוז פואה" כלומר תריסר נקודות (בצרפתית) לזכות משתתפים בתחרות האירוויזיון הבינלאומית שהוא נמנה עם מנחיה. אבל מה שיותר חשוב לי לציין עם פרישתו, וזהו דבר שאולי ראוי לחשוף כי הוא ודאי לא כל כך ידוע ברבים - הוא העובדה שדניאל פאר הוא בעל מום. כן, כן, הוא נולד ללא מרפקים.

ואולי היותו בעל מום זה, לא גופני חלילה, הוא שאיפשר לו, בניגוד לכמה מעיתונאי העיתונות האלקטרונית, לשמר ולהגשים את מה שכינינו זה מכבר "תרבות השידור".

אפשר שדפי ספר הזיכרון והמספד להיעלמותה ההדרגתית של תרבות זו הולכים ונכתבים בשנים אלה. פאר ניהל את שידוריו באופן אחר מהמקובל בימינו. הוא, למשל, מעולם לא צעק על אדם, לא בשידור ולא מחוץ לאולפן הרדיו או הטלוויזיה. ויש בו עוד תכונה אשר בהוויה הישראלית של הדור הזה בוודאי תזכה ללעג ולקלס (מאחורי הגב, כמובן). אני מתכוון לידיעתו ולאהבתו את השפה העברית.

לאן הוא הולך?

כן, יש עוד דבר כזה. זו אמנם תכונה המאפיינת היום רק דינוזאורים, אלה שעדיין משוטטים בפארק היורה ומשוטטים בדד באולפני השידור, אבל היא עדיין קיימת.

כי מי שיודע להבחין בין ניקוד הצירה לניקוד הסגול; ומי שיודע להגות כהלכה את האות החמישית בא"ב העברי לעומת האות הראשונה - אינו נושא עימו היום מרכולת שיש לה ביקוש גדול. אין לו "מה למכור" לקהל הצרכנים (והצרחנים). בדור ה"צ'או" וה"ביי ביי" פאר הוא בוודאי נטע זר - מה שאומר משהו על האיש הזה, הפורש, אבל מה שאומר עוד יותר על ההוויה הישראלית המנסה רק לנכש מן הגינה כל נבט של צחות לשון ומטפחת, בד בבד, עשבים שוטים, ואפילו עושה זאת בגאווה בלתי נסתרת.

במרוצת שנות עבודתנו, בדרך כלל במחיצה אחת, שמתי לב לעוד תכונה משונה אחת של פאר: לעיתים הפקידו בידיו את המשימה הלא פופולרית של שיפור השפה והקריינות של כתבים צעירים. בפרק הזה היה פאר ממש כמו בשידור: סבא טוב ותומך. לא מתנשא, אף על פי ששכח בוודאי מה שרבים במקצוע הזה עוד לא החלו לחוות.

פאר יוצא למעמד חדש, גמלאי, כאשר מקום עבודתו, עבודתנו, נאבק ממש על חייו. יש לקוות כי לא יצלול למעמקים ולא יטבע.

ואם יש כעס ומחאה בציבור על היבט זה או אחר של מלאכת השידור, הם ודאי אינם מכוונים לפורש, פאר. אכן, הגיל, השעון, אינם עוצרים מלכת. אבל בארה"ב הוותק בשידור הוא צל"ש, לא אות קלון. כתבי התוכנית היוקרתית "60 דקות" רק נמצאים בשיא הקריירה, והם במחצית השנייה של החיים.

לכן, לו גורלו המקצועי של דניאל פאר היה בידיי, הייתי מפקיד בידיו איזו פינה קטנה, מין "פסוקו של יום" חילוני שכזה, אפילו לאחר חצות, שבה יורה וילמד פאר, טירונים וותיקים, את הנושא "תרבות שידור - מהי?". אני בטוח שהוא היה עושה זאת בהתנדבות. כי משהו בוודאי נגרע ממנה, מן התרבות הזאת, עם פרישתו של דני. ובעיקר: פאר פותח בחייו פרק חדש, וראו - הוא יוצא מן האולפן והוא שפוי, לחלוטין.
לא ייאמן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully