למה הישראלים לא עובדים כפיליפינים?

עובדת ניקיון במרכז הארץ שמועסקת על בסיס שעות בדירות פרטיות משתכרת בין 35 ל?50 שקלים לשעת עבודה. כלומר, אישה חרוצה שעובדת כשש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, מרוויחה בין 4,400 ל?6,300 שקלים לחודש במשרה חלקית רגילה. לא במשמרת שנייה ולא במשמרת לילה. לא מדובר בשכר רעב, בהחלט שכר נאה. גם בעבודות סיעוד לקשישים נע השכר בסביבות 4,000 שקלים לחודש (כולל ארוחות ו"דמי כיס").

מבלי להידרש לסוגיה המוסרית והחוקית, אהוד ברק וישראלים רבים אחרים מעסיקים עובדים זרים משום שישראלים וישראליות מסרבים לעבודות אלה ודומות להן. ביקוש לעוזרות בית היה מאז ומתמיד, גם כשהיינו כלכלה קטנה ומצומקת בשנות ה?60. בהיעדר נתונים רשמיים, אני דולה נתון מזיכרונות ילדות בראשון לציון. גם אז חלק ניכר ממשפחות המעמד הבינוני שהיו מטופלות בילדים נזקק לעזרה בבית לפחות פעם בשבוע. אבל כל "עוזרות הבית" באותן שנים היו נשים ישראליות. עבודה כעוזרת בית היא תעסוקה נוחה עם חסמי כניסה נמוכים: אין צורך בהשכלה מיוחדת, בתכונות מיוחדות או בצבירת ניסיון של שנים. שעות העבודה גמישות ונוחות וסביבת העבודה מוכרת. גם המאמץ הגופני אינו חריג בהשוואה לעבודות פיזיות אחרות, ובוודאי שאינו גדול יותר.

נתוני הביטוח הלאומי זועקים מדי שנה שרבע מהמשפחות בישראל עניות. אם הנתון נכון, הרי שישראלים היו צריכים מזמן לאייש תפקידים אלה ורוב העובדים הזרים כלל לא היו מגיעים לארץ. אם הנתון שגוי, אז סביר שחלק ניכר מה"עניים" רק רשומים כך אבל בפועל מתפרנסים מ"קומבינות" בשחור. בהחלט אפשרות סבירה.

רווחת הפרט החלש היתה בעבר באחריות התא המשפחתי. האחריות האישית התבטאה בחיסכון ליום סגריר על חשבון הקטנת הצריכה בהווה. במקרים קיצוניים התגייסה הקהילה לעזרת אדם עני ומוכה גורל, או שהיו קרובי משפחה ואישים פרטיים שסייעו. על מעגלי תמיכה אלה קשה "לעבוד", וגם לא נעים לרמות. אבל מי שבאמת נזקק - נמצא לו תומך. מאות אלפי יהודים חסרי כל עלו לארץ בשנות ה?20 וה?30, לפני קום המדינה. הממשלה הבריטית לא חילקה קצבאות ילדים או זיקנה, לא היו מענקי לידה, דמי אבטלה, תמיכה באמהות חד?הוריות או הבטחת הכנסה. אנשים עבדו וחסכו. עניים לא התגוללו ברחובות ואנשים לא מתו ברעב. כ?2 מיליון יהודים היגרו בתחילת המאה ה?20 מרוסיה וממזרח אירופה לארה"ב. כמעט כולם היו עניים. העשירים נשארו באירופה. בארה"ב לא היו משרד קליטה, משרד רווחה או סוכנות יהודית - אלא חופש ליזום, מיסוי אפסי ולכן גם סיכוי להצליח. נכון, המהגרים עבדו קשה אבל אין תיאורים קורעי לב על עוני מנוון ורעב.

ונניח בכל זאת שנתוני הביטוח הלאומי נכונים. מה, אם כך, מונע מ"עניים" לצאת לעבוד? הרי רק חלק קטן מאותה קטגוריה באמת בלתי כשירים לעבודה בהיותם מוכי גורל או חולים כרוניים קשים. התשובה לחידה נעוצה ב"הישג" הסוציאלי הגדול במאה ה?20 - "מדינת הרווחה". במסגרתה חדל הפרט להיות אחראי לרווחתו, והאחריות עברה אל המדינה שמספקת סף מינימלי לקיום, אך גבוה למדי. מתברר שאותו מינימום מספיק לשכבה גדולה באוכלוסייה. יציאה לעבודה בניקיון או בסיעוד כרוכה במאמץ גדול מדי שאינו מצדיק את ההפרש בהכנסה ואת הסיכון לאבד את הקצבה. בנוסף, מתברר שבני אדם נוטים לשקוע במלכודת הסעד, מתרגלים לפאסיביות שבקבלת קצבאות, משלימים ומסתדרים עם מה שיש ומתקשים נפשית להיחלץ מהמעגל הסגור.

מדיניות הרווחה התפשטה בעולם המפותח והדמוקרטי בזכות היותה כלי פוליטי נוח לנצח בבחירות. פוליטיקאים מתחרים ביניהם על חלוקת הטבות למגזרים ולקבוצות באוכלוסייה, כלומר חלוקת כסף ללא צורך לעבוד. זכאויות, הנחות וקצבאות. הם לא מממנים זאת מכיסם, כמובן, אלא מהטלת מסים על אותו חלק באוכלוסייה שעובד ומתפרנס.

ברק נמנה עם ה"מחוקקים" ועומד בראש מפלגה שייסדה מדיניות רווחה מוגזמת שמנציחה בטלה ומקשה עליו למצוא עובדת ישראלית. ברק אינו הפוליטיקאי הראשון שאינו מסוגל לעמוד בחוקים שיש לו חלק אידיאולוגי או מעשי בקיומם.