פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אדישות כתכונה לאומית

      כל המכות שניחתות על ישראל לא מביאות לחורבנה בגלל סיבה אחת: אדישות. אלי פינברג לא משוכנע שתכונת בת היענה תמשיך לעמוד לצידנו עוד זמן רב

      האסונות והמלחמות הפוקדים את ישראל באופן תדיר לא יכלו לה, והמדינה ממשיכה להתקיים, לשגשג והיא נראית ומרגישה בלתי מנוצחת. יש משהו בישראליות ובישראלים, שמאפשר להם להמשיך לתפקד גם בעת משבר. במיוחד במדינת תל אביב, שממשיכה לצהול ולצרוך בכל פעם שהפריפריה מופגזת.

      לישראלים רבים אין כל בעיה להמשיך ולהתלבט איזה מקרר חדש לרכוש, בזמן שבצפון או בדרום מתחוללים קרבות ובטלוויזיה מקרינים תמונות מלחמה. עד לפני כשנה סברתי, שאדם שרוכש מכונת כביסה בזמן שמחצית ממדינתו מופגזת הוא אדם חזק, בטוח בעצמו ובעתידו, אדם שחושב נכון ופועל נכון. אך במהלך מבצע עופרת יצוקה הבנתי שטעיתי. לא בחוסן לאומי מדובר כאן, אלא באדישות וחוסר אכפתיות, שהפכה לתכונות המאפיינות ביותר את הישראליות.

      כל עולה חדש יודע שבישראל יש מקומות שלא בטוח לחיות בהם. פעם היו אלה קריית שמונה ומעלות, ומאוחר יותר הסכנה עברה לשדרות. כשהצפון הופצץ בקטיושות בתל אביב ובדרום המשיכו ללמוד, להתחתן ולהתגרש וללכת כל יום לעבוד. כשבמלחמת לבנון השניה הטילים הגיעו עד חיפה, ואלפי אנשים רותקו לבתיהם, האדישות חזרה אלינו כבומרנג. כשבמשך שמונה שנים תושבי הדרום סבלו ממטחי טילים, זה לא הזיז לנו, והמשכנו בשלנו. עד לדצמבר 2008, כשלפתע הטילים התקרבו קצת יותר מדי למרכז הארץ.

      משהו חייב להשתנות

      ככל שהפגיעה בישראל חזקה יותר, האדישות של הישראלים מעמיקה וכושר ההישרדות של המדינה גדל. פעם חיילים היו יוצאים לקרב וחוזרים רק עם שוך הקרבות, או משאירים את משפחותיהם לבכות על לכתם לבד, וכולנו יכולנו להתעלם מהמתרחש בקלות יחסית. אבל היום, כשהמרחק בין העורף לחזית התקצר, קשה יותר להישאר אדיש. קשה, אבל הישראלים מצליחים.

      הפיכתו של העורף לחזית טרפה את הקלפים ולא השאירה עוד מקום לסיסמאות של פעם בסגנון "החיים חייבים להימשך!" ההתמודדות של האומה הישראלית עם משברים מלחמתיים לא תהיה עוד כפי שהייתה, לא נוכל עוד להדחיק, להתעלם, לא להרגיש. וטוב שכך מאחר וייתכן שזה מה שיגרום לנו לדרוש מעצמנו ומהשלטון לקיים כאן מדינה טובה יותר ובטוחה יותר!