הרצח של הילד בן ה?7, לאון קלנטרוב, זיעזע מדינה שלמה, אבל למרבה הצער הוא רק אחד מאלפי מקרים של עבריינות מין, שלא מובאים לידיעת הציבור אלא במקרים קיצוניים.
על שולחן הכנסת מונחות כבר שנים אחדות לא פחות מעשר הצעות חוק שהיו יכולות להגן על ילדינו. למשל, חוק ההגנה על הציבור מעברייני מין (חוק המחייב ליידע את הציבור בדבר כוונה לשחררם); חוק סירוס כימי לפדופילים; חוק אינוס קטין בידי אישה; חוק פיצוי לנפגעי העבירה; וחוק מימון טיפול לילדים נפגעי תקיפה מינית. אבל החוקים עולים כסף, והצרה היא שבקרב הורדת הידיים בין חברי הכנסת לבין נערי האוצר שוב מנצחים נערי האוצר.
עשרות אלפי קטינים ובוגרים שהותקפו מינית בילדותם ולא טופלו כראוי, סובלים כל חייהם מתסמונות ומליקויים נפשיים. רבים מהם הופכים מתעללים בעצמם. היקפי התופעה הולכים ומתרחבים, ואת תוצאותיה העתידיות על איכות החברה הישראלית ניתן כבר עתה לראות בראי הנתונים של ממדי האלימות והשימוש הגובר בסמים ובאלכוהול.
איום קיומי
בישראל חיים כיום, לפי הערכות הארגונים השונים, לא פחות מ?80 אלף אזרחים ואזרחיות הנושאים על גבם משא כבד של חוויית אונס ותקיפה מינית בעברם. רק בשנה האחרונה פנו 8,970 איש ואישה למוקד הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית ודיווחו כי בהיותם ילדים הותקפו מינית או נאנסו. 50 אחוזים מהתוקפים היו ילדים. זהו נתון מעורר מחשבה עצובה, במיוחד כשידוע לנו שילדים פגועי עבירות מין שלא טופלו הופכים באחוזים ניכרים לעברייני מין. לכך יש להוסיף כי נתונים אלה לא משקפים את התמונה הכוללת לגבי מספר נפגעי גילוי עריות בישראל.
אלימות מינית כלפי ילד משאירה אותות שאינם נרפאים. כשהטראומה לא מטופלת יש לה השפעות שליליות קבועות על בריאות הנפש של הילד/ה - החל מהפרעות פוסט?טראומטיות וכלה בדיכאון קליני, הפרעות אכילה והתאבדות.
בישראל חיים היום עשרות אלפי בוגרים שעונים לקריטריונים הללו. למעגל האימה שלהם מתווספים בכל שנה אלפי ילדים חדשים. בכל רגע מישהו מהם עלול לפגוע באדם אחר, בכל גיל, רק משום שהטראומה שחוו תתפרץ לפתע. נפגעי ונפגעות מין מגדירים את חייהם כחיים של "מתים מהלכים", וכולנו במעגל הסכנה הזה.
המשך הזנחת הנושא הופך לאיום קיומי על בריאות החברה בישראל. מדובר ב"טרור חברתי" הדורש טיפול כירורגי דחוף. יש לקדם את הצעות החוק בנושא, גם במחיר עלותן הכספית.