שחרור גלעד שליט נהפך לנושא כמעט פוליטי. המרכז והשמאל מוכנים לשלם "כל מחיר" בעוד חלקים מן הימין כופרים במחיר ומעלים חששות לעתיד. מה אעשה ובעניין זה אני מוצא עצמי כאיש ימין אמיתי? אני משפשף את פניי בכפות ידיי ומסרב להאמין שאני מסכים עם חששות הימין. אלא שהם מדברים על "שחרור טרוריסטים פוטנציאליים", ואצלי ההדגשה היא על מתן סמלי ניצחון לארגונים איסלמיים חורשי רע הממאנים להגיע להסדר עם מדינת ישראל.
עבור אנשי הימין, אין הבדל בין חמאס לאש"ף. כולם זוממי רע. על כך אני חולק. אש"ף הוא תנועת השחרור של העם הפלסטייני. תנועה זו נמצאת בעימות לאומי קשה עם מדינת היהודים ועם התנועה הציונית. אבל כבר הוכח שיש פתרון לסכסוכים לאומיים רוויי שנאה, ואין פתרון לעמדות דתיות מנוגדות.
נתניהו בורח בכל מאודו מן הימין הקיצוני. הוא מבין את תפקידו כראש ממשלה ואת אחריותו להסדר ולהשגת דו?קיום. על רקע זה לא מובנת לי סוגיית מרואן ברגותי. לו הייתי נתניהו, לא הייתי מבצע את העיסקה לשחרור שליט, אבל אם בכל זאת הייתי מסכים לבצע אותה - הייתי משחרר בראש ובראשונה את ברגותי.
לחזק את הרשות הפלסטינית
ברגותי נתפס כמנהיג אפשרי של הרשות הפלסטינית בעתיד. הוא מהמנהיגים הבודדים המסוגלים להתגבר על כוחו המתעצם של חמאס.
נכון שראש השב"כ, יובל דיסקין, טוען כי "שחרורו של ברגותי עלול להביא לגל טרור", אבל זה משום שדיסקין, ואולי גם ראשי הממשל שלנו, מעדיפים מנהיגים חלשים, נעדרי כריזמה ומשוללי יכולת להגיע להחלטות קשות. מי שרוצה שלום זקוק לכך שבצד השני יהיו מנהיגים אמיתיים שעשויים לקדם הסדר של שתי מדינות.
אם ראש הממשלה רוצה להגיע להסדר מדיני, צריך להיות לו אינטרס עליון לקדם את כוחה ומעמדה של הרשות הפלסטיינית מול חמאס. אחרת מדובר בעדות לכך כי המוסיקה שנתניהו מנגן ערבה אבל חסרת מילים.
אם בנימין נתניהו מתכוון לתמרן ולהרוויח זמן במשא ומתן המדיני, ייתכן שהוא נוהג נכון.
אבל אם יש בו כוחות הנפש, התעוזה והאמונה להביא את עם ישראל לדו?קיום במזרח התיכון, עליו לראות בעסקת גלעד שליט הזדמנות נדירה.
זו תהיה הזדמנות לשחרר מנהיג שיש לו דם על הידיים, כמו לרבים אחרים, אבל גם היכולת לעמוד בראש מנהיגות פלסטינית שאיתה ישראל עשויה אולי להגיע להסדר.