מניין הילדים אשר שימשו יעד לתקיפה בידי הוריהם וקרובים ושכנים, ובעיקר לרצח בידי אבותיהם, כמעט והופך את סיפור עקידת יצחק לטלנובלה ורודה ואופטימית. באירועים הנחשפים בתקופה האחרונה שום אלוהים "לא יבחר לו השה לעולה" אלא אמא ואב מטורף ושכן אכזר. תהומות הנפש.
במקרהו של נחמן אינשין, שחשוד ברצח בתו פרומה בת השמונה חודשים, סיפרו השכנים כי שמעו את הזעקות במשך 20 דקות. אילו נכנסנו עשר דקות מוקדם יותר, אמר אחד העדים, אפשר שהיינו מצליחים להצילה. נורא, דווקא חרדים נרתעו מלפגוע בפרטיות של האב הרוצח.
כן גם במקרה הנורא של האחים נאור ואדיר סודמי, פדופילים-לכאורה החשודים שרצחו את הילד ליאון קלנטרוב. מי לא שמע את זעקותיו? הוריהם שהיו בבית? האם הצדק עם המשטרה שאישרה כי אכן התקבלה תלונה נגד הפדופילים אך לא היו בה עובדות בשיעור שיאפשר את הרחקת הרוצחים מן הבית עוד בטרם ביצעו את זממם?
אין לנו על מי להישען
כל הסוגיות האלה חייבות להיבדק. חובה להסיק מסקנות. אבל בנפרד מהן כל אדם יודע כי ניתן אולי לצמצם בשיעור מסוים את הזוועה העולה מתהומות הנפש, אבל לא למגרה. יצר לב האדם רע לא רק מנעוריו אלא מלידתו הוא מצוי בגנים.
זו התמודדות הנכנסת לקטגוריה של "ניהול משברים" בבעיות קשות שאין להן פתרון, ומכל מקום הוא לא נראה באופק האישי והלאומי והאנושי בכללו. העולם משופע בסוטים, כאלה שלעולם אינם חדלים מן הזוועה.
זה אינו צריך לרפות את ידי המחוקקים והשוטרים ואנשי הסעד. סביר להניח כי שיפור דרכי פעולתם יכביד על העבריינים הסוטים יותר מבעבר. זה משהו, אך לא יותר מכך.
מי שבשנים אלה מבקר בתחרויות הכדורגל של בית"ר ירושלים או בחנויות למכירת תקליטורים מכיר את השיר העליז והחביב "אנו מאמינים בני מאמינים", ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים. זה מאוד אופטימי.
אך במקור היהודי נאמרו הדברים בכוונה אחרת. הם היו קינה, על כך שאחרי חורבן הארץ ובית המקדש לא נותר למאמינים במי להיאחז לביטחונם ולתקוותם אלא בבורא עולם. במה שקשור לרצח ילדות וילדים בידי הוריהם ראוי לחזור לגרסה המקורית של דבר החוכמה המושר. "אין לנו על מי להישען". נורא.