כל אחד "כוכב נולד"

העשור האחרון, אותו שלחנו לדרכו אמש במסיבות רוויות אדי אלכוהול, העלה את הציפייה לסיפוק מלא ומיידי של כל מאוויינו למדרגת זכות אדם יסודית המעוגנת במגילת זכויות האדם של מגזינים נוצצים. זכות האדם החדשה היא הזכות למימוש מיידי של חלומות וללא מאמץ.

כולנו שבויים באשליה שכל אחד יכול להיות "כוכב נולד" ולדלג בקלילות מעל המסלול המפרך של פיתוח כישרון אמנותי ושכנוע עולם ערל בבשורתו. כל אחד יכול להתעשר בן לילה אם רק ימצא פטנט אינטרנטי או פיננסי. כל אחד יכול לעשות עשרה תרגילים פשוטים ביום ולזכות באושר מיידי.

תנ"ך חדש נולד בעשור זה - "הסוד". כשהוא עטוף באוסף שטויות פסאודו?מדעיות, הצליח "הסוד" לשכנע מיליוני אנשים שדי בכך שהם מאוד מאוד (אבל באמת מאוד מאוד) ירצו להיות עשירים/חכמים/יפים/רזים/בריאים/מאושרים - וזה יקרה. תזה נהדרת, חסינה להפרכה מדעית, מבהירה שאם זה לא קרה - סימן שמאמיני "הסוד" לא באמת מאוד מאוד רצו.

התמכרנו לגרסאות אינסטנט מדוללות של החלום האמריקני. מעט הערכים החיוביים שעוד היו מזוהים בעבר עם החלום האמריקני - עבודה קשה, התמדה ויוזמה - נזרקו הצידה ואף הפכו למושא לבוז. עבודה קשה, סבלנות והתמדה נתפסו כערכים יאים לאנשים אפורים ומשעממים עם שאיפות בינוניות שלא הצליחו להתקבל ל"כוכב נולד" או ל"הישרדות".

רוב ההורים אינם מעזים להסביר לילדיהם שכדי להגשים את חלומותיהם, הם יצטרכו לעבוד קשה ואולי גם לשבוע מרורים ואכזבות בדרך. הם משתפים פעולה עם האשליות המציפות את ילדיהם מכל עבר ומעדיפים לבנות עבורם עולם של סיפוקים מיידיים, נענים לכל דרישה של ילדיהם כאלוהים של דיסנילנד. הם מגדלים ילדים שעתידים לחוות תסכול כשיגלו שהחיים לא נותנים מענה מיידי לכל ציפיותיהם.

אך גם לנו, הבוגרים, לא נותר עוד מי שמוכן לספר את האמת. תוכניות הטלוויזיה וכתבות השער במגזינים הנוצצים לא מספרות לנו על מיליוני החולמים המגיעים להוליווד, רצים מאודישן לאודישן, מאמינים בעצמם, עובדים קשה, ולמרות זאת מוצאים את עצמם לאחר שנים של ניסיונות - אנשים מבוגרים, מרירים לעיתים, ללא עבודה מסודרת, ללא חסכונות, עדיין מידפקים על דלתות של חברות הפקה. המגזינים הכלכליים לא מדווחים על שלל היזמים שהאמינו שיש להם את הרעיון המנצח שיעשה אותם עשירים בן לילה, ומאחוריהם כבר 20 שנים שהם נודדים מסטארט?אפ כושל אחד לשני וצוברים תסכולים. גם הם ניסו, היה להם רעיון לא פחות טוב מאחרים, הם האמינו ורצו - ובכל זאת זה לא קרה. זה תחום רווי סיכונים, מה שאומר שיש בו לא רק הצלחות, אלא גם אינספור כישלונות.

כולנו קורבנות של "הטיית בחירה" (Selection bias). אנחנו לומדים רק מן המצליחים ואוטמים את אוזנינו לבעלי הניסיון המר. אנחנו מסיקים מסקנות שטחיות רק על סמך ניסיונם של אלו שדרכם צלחה, וכשאנחנו רצים ליישם אותן בשטח אנחנו מופתעים ומתוסכלים ש"המתכון" לא עובד עבורנו.

אומרים שהאנשים היחידים שיודעים להעריך נכונה את סיכויי המימוש של חלומות הם אלה הסובלים מדיכאון קליני. אין צורך להגיע עד לשם: כולנו זקוקים לאשליות כדי להמשיך לנווט את חיינו. התקווה היא הבסיס לאנושיותנו. אבל בין זה לבין הדרישה המוחלטת שנקבל את כל מבוקשנו כאן ועכשיו יש מרחב לשפיות. על כן נחליט שבעשור הזה נרסן את התלהבותנו ונישא תפילה כאותו מתפלל שביקש "אנא אלי, למד אותי סבלנות - עכשיו!"