כבר זמן רב קיים חשש עמוק כי הח"כים הערבים משתפים פעולה עם הגרועים שבעוכרי ישראל. החשש הזה מתחזק מאירוע לאירוע. הפגנתם המאוחדת של הח"כים סמוך לעזה, תוך מתן הזדמנות לאיסמעיל הנייה לנאום בפניהם באמצעות הטלפון הנייד של טאלב א?סאנע, היא רק רובד נוסף של עזות המצח המאפיינת אותם.
אין בתפישת החמאס מרכיב אחד המשרת את האינטרס של ערביי ישראל והווייתם. אין בטייבה ובאום אל?פחם קולות המבקשים להחזיר את הצעירה הערבייה למשטר המרות הישן של המשפחה והשבט. דווקא העדים לעירוב המתקיים בתרבות הבידור בין יהודים לבין ערבים בישראל, חרף כל המתיחויות הלאומיות, יודע כי הצעיר מג'לג'וליה, שצמח בדמוקרטיה המושמצת של ישראל, לעולם לא ירצה לחיות תחת שלטונם של אלה המשליכים את יריביהם מהקומה השלישית לרחוב.
עשרות צעירים עזתים בשיבא
כדאי לזמן את התיכוניסטים הערבים בישראל למחלקת הפיזיותרפיה בבית החולים שיבא, שם אני פוגש מדי שבוע עשרות צעירים עזתים. הם לא היו משתפי פעולה עם ישראל. להפך, הם התאגדו בפתח, ואז - בהגיע חמאס לשלטון ברצועה הוא ירה בהם למוות, ומשהתרכך, קצר את רגליהם בכדורי עופרת. בדרך כלל שתי רגליים קטועות, לא אחת. אל רוצחי אחיהם קושרים טאלב א?סאנע ודומיו את הנוער הערבי בישראל.
בניגוד לשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', איני מציע לישראל לפתוח בהליכים משפטיים נגד הח"כים הערבים אף שמדינות דמוקרטיות מכובדות לא היו משלימות עם חברי פרלמנט מטעמן המשתפים פעולה עם אויב מוצהר, פעם חמאס ופעם ממשלת סוריה. זה ישחק לידיהם אף שהם ראויים לכתב אישום. גם אין להמשיך באפלייתם של ערביי ישראל. כאזרחים הם ראויים למלוא הזכויות בלי תנאים. אבל לאזרחי ישראל היהודים מוצע לא לשגות באשליה כי הקרע ניתן עתה לאיחוי. אין פיוס כזה. גם לא יהיה. לפחות לא כל עוד הסכסוך הישראלי?פלשתיני טרם הגיע לסיומו, ומי שמתבונן בהנהגות מהסוג של אבו מאזן ומרואן ברגותי ואיסמעיל הנייה יודע כי הם מעדיפים לפי שעה שהאש הזרה הזאת לא תדעך ולא תכבה.