"חניבעל"

מאת יאיר רוה

כמו הסרט עצמו, שיצא בתחילת פברואר, גם הדי.וי.די של "חניבעל" יוצא בכל העולם בו זמנית. כלומר, כבר עכשיו תוכלו למצוא אותו מתורגם לעברית בקידוד לאזור 2 (האם שמתם לב שלמרות הרזולוציה המעט טובה יותר של אזור 2, התפריטים איטיים בהרבה?). כמו סרטו הקודם של רידלי סקוט, "גלדיאטור" - שהפך מאז זכייתו באוסקר לתקליטור הדי.וי.די הנמכר ביותר בעולם - גם "חניבעל" מתגאה בדיסק כפול עמוס תוספות ובונוסים. אלא שמי רוצה להתעמק בקרביו של סרט שמלכתחילה לא היה מוצלח במיוחד?

האמת היא שבצפייה שנייה - בבית, בנחת, הרחק מכל הציפיות וההייפ של סרט ההמשך ל"שתיקת הכבשים" - "חניבעל" מתגלה כסרט לא רע עד כדי כך. הוא פשוט מאוד לא מאורגן, עם מבנה בעייתי ונטול החלטיות ודמויות שקשה להזדהות איתן. הדי.וי.די של "חניבעל" הוא מופע של איש אחד, של רידלי סקוט. הייתם חושבים שעבורו הסרט הזה היה מין הרפתקה להתאווררות מתלאות ההפקה של "גלדיאטור", לביים מותחן כלאחר יד ולהמשיך הלאה אל האפוס התקופתי הבא שלו (הוא עומל כעת על סרט מלחמה). אבל מידת ההשקעה והפרשנות שלו בדי.וי.די מגלה, פעם נוספת, שסקוט הוא במאי רציני מאוד שרוצה שהקהל גם ייקח אותו ברצינות. בערוץ הקריינות הוא מקפיד להתייחס לכל הפרטים הקטנים של הסרט, מפנה את תשומת לבם של הצופים להחלטות שהוא ערך, מנתח את אופיין של הדמויות ועוסק בקשר שלו עם השחקנים. הוא לא מוסיף אינפורמציה רבה מדי, אבל הוא גורם לסרט, שנראה כמו עוגה חצי אפויה, להיראות כמו סרט שמישהו באמת תיכנן שהוא ייראה ככה. המחשבה הראשונית למשמע דבריו היא שאולי אנחנו לא הבנו את הסרט.

אולי סקוט הוא באמת גאון ואנחנו לא יודעים להעריך את מאמציו (הוא אפילו אומר שהמבקרים לא הגיבו באדיבות ל"הנוסע השמיני" ול"בלייד ראנר", שתי יצירות המופת הגדולות שלו, שנראות כיום כה זרות בתיק העבודות הלא אחיד שלו). אז לא, "חניבעל" הוא באמת סרט בעייתי, החושף יוצר עם בעיה חמורה באנושיות (עם כי בעל עין לא רעה למקברי ולגרוטסקי) ושאפילו החזון הוויזואלי פורץ הדרכים שלו מלפני עשרים שנה התיישן קשות. רק מה, הוא עדיין כריזמטי מאוד ומצליח לשכנע בקלות שהוא הגאון ואנחנו האפסים. זו גם הסיבה שעדיין יש לו קריירה.

"לעבד ספר באורך 600 עמודים לסרט זה כמו להרכיב פאזל," אומר סקוט בתחילת דבריו. ואכן, אחד הפרטים המעניינים שמוסר סקוט בקריינות ל"חניבעל" קשורה בסצינת הפתיחה: "זה היה רעיון של העורך שלי, פייטרו סקליה, לקחת סצינה המגיעה מאוחר יותר ולשים אותה לפני שהסרט מתחיל, כמין אפילוג." בסצינה בארני, שהיה השומר של חניבעל לקטר בסרט הראשון, מוכר למייסון ורג'ר (גארי אולדמן, בהופעה עמוסת איפור מעוות אך נטולת קרדיט) את מסיכת הפנים של לקטר תמורת 250 אלף דולר (שאריות הסצינה הזאת והחיבור שלה לרצף של הסרט נמצאות בדיסק השני, עם כל שאר הסצינות שנחתכו). בכלל, הנטייה של סקוט לחלק קרדיטים לשותפיו נראית מפתיעה, בהתחשב בעובדה שהוא ידוע כאחד הבמאים הכי צנטרליסטים בהוליווד. קרדיט חשוב נוסף הוא נותן לניק ליווסי - "במאי צעיר העובד בחברת ההפקות שלי בלונדון" - שביים את סיקוונס כותרות הפתיחה המוצלח (אולי הקטע הכי מוצלח בסרט, בעצם). הוא צילם חומרים במצלמת וידיאו פשוטה כשהיה בטיול בפירנצה וערך ממנה את סיקוונס הכותרות. עטיפת הדי.וי.די מתגאה במעל שלוש שעות וחצי של חומר נוסף. המדבקה המעצבנת בעברית, המודבקת על גב הקופסה, גורסת שתמצאו בפנים "מעל ארבע שעות של תוספות". כך או כך, אחת האטרקציות בדי.וי.די היא סצינת הסיום האלטרנטיבית לסרט. ובכן, הפחיתו ציפיות מיד. אם חשבתם שתמצאו שם את הסוף המקורי של הספר, שבו חניבעל וקלריס בורחים יחד, תתאכזבו כמוני. סצינת הסיום האלטרנטיבית זהה כמעט לחלוטין למקורית למעט פרט אחד: לקטר אינו מאבד בה את כף ידו.