"פולוק"

מאת ארז אשרוב

דמיינו לעצמכם שאתם נכנסים לדירה עלובה של זוג אמנים בברוקלין ומוצאים את עצמכם מוקפים בציורים של ג'קסון פולוק. גילוי. הרעיון עצמו מרגש, ובוודאי שכך העמידה הראשונית נוכח האמנות המדהימה הזו. הסצנה הזו בסרט (ואחרות) העבירה בי צמרמורת, ואולי זה רק אני, אבל האמנות של פולוק היא סוג של תגלית מרגשת מתחדשת. אין מקום לדיונים כבדי ראש או לעיון מעמיק: רואים, מבינים אינסטנט ומתרגשים עצורי נשימה. הוא מיידי.

הסרט הזה ישבה את חסידי פולוק וחובבי אמנות באשר הם. מה הוא יעשה למי שחף מנטייה זו קשה לדמיין, שכן העלילה מתארת את שלבי חייו המאוחרים, עד מותו, ועניינה בעיקר בהתפתחות האמנותית שלו, בעצירתה, ובנפילתו לתהום הנשייה. בהתחשב בהיותו אדם ממש לא נחמד ושתיין ממש גרוע, שהביא למותה של בחורה צעירה, קשה לחוש כלפיו סימפתיה בלי להתייחס לאמנות שלו כנימוק להפחתת עונש. במידה מסוימת זה בכלל סרט על לי קרסנר, אשתו של פולוק, שבלעדיה אולי לא היה מתגלה ולא מתפתח, קדושה מסוג מוזר אך נפוץ.

אד האריס, שחקן מצוין ממילא, לקח את משימת הבימוי וגילום התפקיד ברצינות תהומית, אולי אפילו באדיקות, וזה ככל הנראה התפקיד הטוב ביותר שעשה. מפגן משחק מדויק ומרוכז. מלבד זיקתו והדמיון הרב בינו לבין פולוק (שעולה עליו רק הדמיון בין ואל קילמר לווילם דה קונינג), הוא עשה זמן רב בסטודיו שבו צייר "כמו" פולוק. כתוצאה מכך קטעי הציור על המסך נראים אמינים באופן מוחלט, והרכבתם בוודאי הייתה סבוכה כמעט כמו קטעי האקשן.

סייג אחד מתעורר, בקטע שבו צבע שנוזל באקראי גורם לפולוק "לגלות" את האקשן-פיינטינג. מובן שזה לא היה כך, היה שם תהליך אמנותי ומחושב, אבל אני מעדיף להתייחס לזה כאל קיצור דרך סינמטי - הרי לא ניתן לתאר בסרט עלילתי את כל תהליך ההתפתחות - מאשר כאל אמירה שהאריס בוודאי לא היה חוטא בה.

נוסף על עבודת המשחק הטובה של האנסמבל כולו יש לציין את הפסקול שרקח ג'ף ביל, המושפע אמנם קשות מהזרם המינימליסטי, אבל עובד מצוין עם מה שנראה על המסך.