"ממנטו"

מאת ארז אשרוב

"אני לא יודע אם להביט עליו או לקרוא אותו", אומר רוברט מיצ'ם ב"פסגת הפחד", גרסת סקורסזי, כשהוא מביט בדה נירו המקועקע והמעורטל. לו רק היה רואה את גאי פירס ב"ממנטו". הרעיון בבסיס הסרט מעניין: פירס ("סודות אל-איי") מגלם חוקר ביטוח שאיבד את זיכרונו. לא באופן טוטלי: את העבר הוא זוכר, אבל המוח שלו מסרב לייצר זיכרונות חדשים. קצת כמו מה שקרה ליכולת של אלטון ג'ון לחזור ולכתוב מוזיקה טובה. משום כך הוא מסתמך על מצלמת פולארויד, שהיא כנראה המתעד המהיר והאמין ביותר (לרכישה בחנויות המובחרות), על הערות קטנות שהוא רושם מתחת לתצלומים, על פנקס רשימות מסתורי ועל קעקועים שהוא מבצע בגופו, שאותם קשה קצת יותר לאבד. מטרת העל שלו: לנקום את רצח אשתו.

כמו "בגידה" של הרולד פינטר, הסרט נפרש לאחור. אצל פינטר זה היה כדי להעצים את הטרגדיה שבמותה של אהבה, אצל נולן זה כדי לחשוף את האמת מאחורי התוצאה שהצופה היה עד לה ברגע הראשון של הסרט. אנו תופשים את פירס בנקודת זמן מאוד ספציפית, אחרי שהרג מישהו. מדוע הרג אותו, האם היה זה רוצח אשתו, האם הרג גם אחרים והאם מנצלים אותו, אלה הן השאלות העיקריות, ודומה שמעליהן עומדת השאלה האם לנקמה, לסקס, לחיים בכלל, יש טעם ללא הזיכרון המתעד אותם. בסופו של דבר הסיפור הזה מסופר בדרך מסקרנת, אולי אפילו מקורית, אבל חסר בו כמדומה אפקט רגשי ראוי, איזה ערפל של פילם נואר אמיתי, תחושה של פעם.

אוליבר סאקס, הנירולוג, בוודאי אהב את הסרט, ולא בדיוני מדי להאמין שאולי הוא היווה השראה לסיטואציה הבסיסית.