שירות אזרחי לערבים - כניעה לליברמן

הממשלה שוקלת לכפות שירות אזרחי, בטענה שהצבא יכול לבחור את הטובים מבין משתתפי שירות זה לשורותיו הוא. כאילו שאפשרות "הבחירה" קיימת באמת. הרי תוכנית זו נולדה בדיוק בגלל סירובם של צעירים יהודים רבים להתגייס לצבא.

תוכנית זו שמציעה הרחבת השירות הצבאי (שאינו חובה לכולם) לשירות אזרחי חובה, לא בא כתוצאה מהידוק הקשר והאמון בין שתי המערכות - המדינה והאזרחים. אדרבא, היא באה מתוך השבר ביניהן. מתוך "ניצחון" האזרח על הגישה הכוחנית של המדינה; מתוך עליית הסרבנות ומתוך וכישלון תוכנית השירות הלאומי/אזרחי שהוצע לערבים.

הסרבנות, שהולכת ומתעצמת, הינה סוג של התנגדות לכוחניות, התנגדות ל"האדרה של הלאום היהודי" כפי שנכתב בדברי ההסבר של הסרבנים. לפי נתוני פרופיל חדש כ-25 אחוזים מהמועמדים לגיוס בכל מחזור אינם מגויסים מסיבות של בריאות או "אי-התאמה". לפי אותם נתונים תופעת ההשתחררות במערך המילואים, נפוצה יותר, כך שרק כשליש ממצבת המילואים משרתים שירות פעיל.

סרבני המצפון שהם חלק גדול מאותם 25% המסרבים להתגייס לצבא, ו-95% מהערבים המסרבים לשרת בשירות אזרחי כתחליף לשירות הצבאי, הם שני צדדי המטבע; אזרחים יהודים מסרבים לשרת בצבא מתוך חוסר הזדהות מובהק עם השלכות השרות הצבאי ומשמעותו. גם האזרחים הערבים מסרבים לשרת בשירות אזרחי מתוך חוסר הזדהות מובהק עם השלכות השרות האזרחי ומשמעותיו.

כפי שהסרבנות הצבאית היא סרבנות לכוחניות של המדינה, כך גם הסרבנות לשרות האזרחי היא סרבנות ללאומניות הכוחנית של המדינה, שבאה להחליף את ערכי השוויון המוחלט בשוויון מותנה.

הסכנה של תוכנית "השירות האזרחי", שמציעים השר לביטחון פנים והרמט"כל, אינה טמונה בהפיכת השירות הצבאי לשירות אזרחי, אלא בהפיכת השירות האזרחי לערבים שאמור להיות שירות התנדבותי, לשירות חובה; תוכנית זו אינה מוצעת כהתגלמות של ההזדהות בין המדינה לאזרחיה הערבים, היא אינה מוצעת כאקט של פיוס ביניהם, והיא אינה מוצעת מתוך ביסוס מעמדם של האזרחים הערבים. להפך, היא מוצעת תוך כדי ניצול חולשתם של האזרחים הערבים. שירות זה מוצע לאזרחים הערבים בדיוק באותו זמן בו חוגגת המדינה את העריצות שלה, מסלימה את תהליכי החקיקה הגזענית, מחלישה את אופיה האזרחי ומבססת את אופיה הביטחוניסטי.

רק כך אפשר להבין את המשמעות שלו ולעמוד על הסכנות הפוליטיות שבו.

השירות האזרחי שלא בא כמהלך של המדינה מול אזרחים חזקים ומועצמים, אלא שנכפה (או אפילו מוצע לאזרחים חלשים ומופלים הוא אקט של כוחניות גרידא. והתוצאה ההכרחית של תוכנית זו היא בהכרח החלשת מעמדם הלאומי, הפוליטי והאזרחי של הערבים בשני מישורים; האידיאולוגי והאזרחי. במישור האידיאולוגי המדינה דורשת ואף כופה על האזרחים הערבים לשרת אותה, בו בזמן שהמדינה הזו מבוססת, במהותה, בהגדרתה, בערכיה ובמדיניות שלה על שלילת קיומו הפיזי, הלאומי והפוליטי של הערבי; במישור האזרחי, המדינה מעמידה את הזכות לשוויון מוחלט, שהיא זכות טבעית ובלתי מעורערת, על תנאי. בכך מבקשת המדינה להעניק לגיטימציה אבסורדית לדיכויים והדרתם המתמשכים של האזרחים הערבים.

מוזר הוא שלמרות זאת, ליברלים למיניהם, חברי כנסת, פוליטיקאים ועיתונאים ממהרים לאמץ את ההתניה הזאת, ולא רואים שההתניה היא לא רק כפירה במעמד האזרחי, אלא גם ובעיקר ניצחון של ליברמן, שכל האידיאולוגיה שלו מבוססת על עיקרון ההתניה.

בדיוק בנקודה הזו, של השירות האזרחי לערבים, מנצח ליברמן את גדולי הליברלים. אלה האחרונים לא מבחינים בסמנטיקה האידיאולוגית ובהבדל בין הצעת שירות אזרחי ליהודים לבין הצעתו לערבים. ההצעה הראשונה מבטאת את ניצחונו של האזרח היהודי ושל הסרבנות לשירות הצבאי. כאן המדינה מתפשרת עם האזרח ומציעה לו אלטרנטיבה התואמת את ערכיו האזרחיים; בעוד שההצעה לאזרחים הערבים מהווה אקט של ניצול חולשתם. כאן דוחה המדינה את עקרון השוויון, ומתנה אותו בשירות הזה.

אומרים "שהשמאל המצפוני תורם את הכפירה הטוטלית, בעוד השכבות המוחלשות תורמות את הזעם". אנו האזרחים הערבים לא רוצים לתרום רק את הזעם שלנו (והוא קיים בגדול ובצדק), אנו רוצים ונחושים לתרום את האלטרנטיבה. אנחנו מציעים פרוגרמה לאומית –דמוקרטית, שבה נשמרות הזכויות הלאומיות והאזרחיות של הערבים ושל היהודים. לפרוגרמה הזו קוראים מדינת כל אזרחיה.

פרוגרמה זו היא התרגום הפוליטי האפשרי והיחידי, לא רק לשמאל המצפוני, אלא גם לכל שמאל אמיתי. היא האלטרנטיבה האפשרית היחידה לכל הליברלים שבינתיים הגבול בינם לבין הליברמניזם הולך ומטשטש.