אתמול החליטה הממשלה להאריך את משך תוכנית ויסקונסין, ועובדי שירות התעסוקה כבר פתחו במחאה. אני רוצה להסביר מדוע תוכנית זו כה חשובה ומוצדקת.
בישראל התפתחה בהתמדה תרבות הדוגלת באורח חיים על חשבון קצבאות סעד הניתנות מטעם המדינה. תופעה זו מכונה כספי העברה. המדינה מעניקה בשפע קצבאות לתלמידי ישיבות על מנת שישקדו על לימוד תורה; קצבאות ילדים, המעודדות את הילודה כדי להגדיל את ההכנסה; מס הכנסה שלילי למעוטי הכנסה, שאף הוא במהותו קצבה הניתנת מטעם המדינה; הבטחת הכנסה לשכבות ההכנסה הנמוכות ביותר, ועוד.
אין כל פסול במתן קצבאות לאלה שאינם מסוגלים לעבוד. על החברה הישראלית מוטלת אחריות לדאוג לקיומם - ולא בתנאי חרפה - של אלה שאינם מסוגלים לעבוד. אך השיטה של מתן קצבאות לאלה אשר יכולים לעבוד ואינם עובדים טומנת בחובה תוצאות שליליות.
התוצאות ניכרות באופן ברור בנוף החברתי והכלכלי שלנו. שיעור השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה, מגיל 15 ומעלה, עומד על 56.5 אחוזים. זהו אמנם הישג נאה לעומת מדינה כמו עיראק שבה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עומד על 41 אחוזים בלבד, אך לעומת מדינות שאליהן אנו שואפים להשתוות - בדנמרק, למשל, 62.3 אחוזים משתתפים ובהולנד 61 אחוזים - ישראל נמצאת מאחור.
אם לא נגדיל את שיעור השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה, אין סיכוי אמיתי שנגיע אי פעם לרמת התוצר לנפש המקובלת במדינות המערב המפותחות. התוצר לנפש, המדד המרכזי לרמת התפוקה הכלכלית של כל מדינה, אינו רק פונקציה של פריון עבודה גבוה. הוא גם פונקציה של שיעור השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה.
בישראל המדינה מעניקה עד 175 ימי זכאות לדמי אבטלה לעובדים שעבודתם הופסקה. לאחר מכן היא מעניקה הבטחת הכנסה לאלה שלא שובצו מחדש בעבודה ושאין להם יכולת להתקיים. תוכנית ויסקונסין מכוונת לקבוצה זו של מקבלי הבטחת הכנסה. היא נועדה לגרום לכך שמקבלי הבטחת ההכנסה לא יהפכו למובטלים כרוניים.
להשתלב במעגל ההעבודה
התוכנית מהווה את הניסיון הרציני הראשון של מדינת ישראל להתמודד עם מבנה התעסוקה המעוות שיש לנו. עלינו לקבל החלטה ערכית חשובה: האם אנו רוצים להיות מדינת קצבאות או מדינת עבודה. לשיפור מבנה התעסוקה תהיה אף השפעה קריטית על חוסנה של הכלכלה.
ראשית, יש להסביר כי תוכנית ויסקונסין לא יוצרת מקומות עבודה. את מרבית מקומות העבודה יוצר המגזר העסקי. ייעודה של תוכנית ויסקונסין הוא לגרום למובטלים כרוניים להשתלב במעגל העבודה.
לפי התוכנית, מרכזי התעסוקה מעניקים לכל מועמד טיפול אישי, הכולל הערכת יכולותיו; סדנאות הכשרה מקצועית; יצירת קשר אישי עם המעסיקים שקולטים את העובדים; יצירת ההתאמות הנחוצות בין העובד למקום העבודה החדש; ואפילו סיוע בשיבוץ הילדים במעונות יום והסעות, אם צריך.
לאחר קליטת העובד במקום העבודה מעניקים לו ליווי צמוד במשך שנתיים. במהלכן פותרים קשיים, ובנוסף - מעניקים מענקים לעובדים על התמדה בעבודה. כתוצאה מכך, אותם אזרחים שחזרו למעגל העבודה יכולים להרוויח פי שלושה מאשר קצבת ההכנסה שאותה קיבלו קודם לכן. מדוע זה רע?
בוודאי שניתן לשפר את תוכנית ויסקונסין, ואף להגביר את הפיקוח עליה. אפשר גם לבדוק את שיעור הרווחים של החברות המפעילות אותה או להחליף אותן, אבל הרעיון המרכזי שלה חשוב והכרחי. לתוכנית תרומה רבה: אדם המשתלב במעגל העבודה מקבל בחזרה את כבודו העצמי. ערכו עולה בעיני עצמו ובעיני סביבתו, והוא זוכה לתוכן חדש בחייו.
לדאבוננו, תמיד יהיה שיעור מסוים של אבטלה בישראל, אולם אסור שקבוצת אוכלוסייה מוגדרת, המסוגלת לעבוד, תצא ממעגל העבודה באופן קבוע.
ואגב, התוכנית משתלב גם במסורת היהודית. אולי כדאי שנהרהר בדברי חז"ל הקובעים כי כל עבודה מכבדת את בעליה, ובמשנתו של הרמב"ם הגורסת כי הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות למען הזולת הוא לסייע לו למצוא עבודה לפרנסתו.