לפי הפרסומים, המפכ"ל דודי כהן הצטרף למועדון המאוימים על ידי קבוצות מן הימין הקיצוני. כרגע לא ברור אם אכן מדובר בימין קיצוני או שמא גורמים אחרים עומדים מאחורי המכתב, אבל בכל מקרה מועדון המאוימים כבר כולל קצינים בצה"ל, אנשי מנהל אזרחי, אנשי משטרה ותובעים. אלה מוטרדים בכרוזים, בטלפון, בהטרדות של בני משפחה וכיוצא בכך.
הנושא חשוב משום שיש להבחין בין מי שיוצא חוצץ בתקיפות נגד קובעי מדיניות ופוליטיקאים לבין מי שמאיים על עובדי ציבור, "סיביל סרבנט". ולא נראה שיש איזה טיפול נחרץ ושיטתי שנחוץ כדי למנוע, חלילה, גלישה למצב שבו כולם יגלגלו עיניים בבוא האירוע הבא. אז לא יעזור לומר "רעם ביום בהיר" כי מזג האוויר כבר מעונן.
מאז ימי ועדת שמגר, שעסקה בטבח במערת המכפלה בפברואר 94' - ועדה שמסקנותיה זירזו את הקמת מחוז ש"י בשטחים תוך תגבור אינטנסיבי ונחוץ של השיטור שם - הטיפול ביישוב היהודי אינו נערך רק במתכונת שכבר כונתה על ידי המפכ"ל דאז "מראית חוק".
סימני חולשה
צריך, כמובן, לומר כי רוב האוכלוסייה היהודית בשטחים שקולה אחראית. הם חיים שם בתנאים לא פשוטים ובנסיבות קשות, שלוו לא אחת בפגיעות בנפש ובקשיי תפקוד יומיומיים. תחושת הביטחון שלהם מתערערת מפעם לפעם, בעיקר בדרכי התנועה שהן הבטן הרכה והחשופה. אבל באותה מידה יש להזכיר כי קיימות שם קבוצות קיצוניות, חלקן משיחיות, שלא לדבר על בודדים סהרוריים אשר תפיסתם האידיאולוגית המשיחית מתפרצת בכל פעם שנדמה כי מהלכים מדיניים אמורים להתקיים. התוצאה: פגיעות נקם בערבים חפים מפשע - החל מנזק לרכוש ועד למקרי רצח. מכאן ועד לפגיעה גם ביהודים שסומנו על ידם, הדרך קלה.
יש בשטחים יהודים שהשלטון מבחינתם הוא גורם זר שיש לסכל את פעולותיו. דיבורים שיש בהם סממני המרדה, הנשמעים לעיתים על ידי ההנהגה הלגיטימית או הרבנית הממוסדת, רק מפיחים בהם רוח חיים. גם הוויכוחים בנוגע לגורם הממשלתי שיעמוד בחזית הקשה הזו כששוב תגיע העת לבצע החלטה כואבת - משטרה או צבא - מצטיירים כסימני חולשה.
ועוד משהו מימי ועדת שמגר: האירוע במערת המכפלה לא היה רעם, ולא ביום בהיר, אבל איש לא שאל ואיש גם לא התנדב להשיב. היה ברור שהמערה מהווה מוקד התלקחות, ולנוכח האוטובוסים המתפוצצים התנהלה עבודת מטה כדי למנוע את מה שגם קרה. הצעתי הקמת יס"מ בחברון, אבל נזרקתי בטיעון שהמשטרה לא צריכה להידחף למקום שאין לה בו אחריות. רק אחרי הטבח יושם התכנון הצבאי והמשטרתי במלואו. בואו לא נחכה שוב שקודם יקרה משהו נורא, ורק אז נפעל.