צניחה חופשית

עזית נחשפה לראשונה בספר ההרפתקאות "עזית הכלבה הצנחנית", על פני רקע כתום, רשומה בידו של נחום גוטמן. זרקור שהופנה לעברה חשף אותה מהלכת בפני אדונה ד"ר חרובי, כשהוא ברצועתה אוחז, והיא מחייכת מצד לצד. זכורה יותר הייתה תמונתה השנייה, אותה אייר שמואל כץ לעטיפת "עזית בארמונות קהיר"- בין שמים לארץ, רק מצנח לגבה והירח בוהה בה וקורץ לעברה (או שמא לעברינו). מאז הלך ותפח מנין חבריה ומעריציה.

בשנת 1969 השמחה היתה גדולה עקב הניצחון במלחמת "ששת הימים", ותהילת עזית התעצמה. הדבר התבטא במוצרים נלווים - תקליטים בהם יהורם גאון מספר את עלילותיה: "עזית שטה בצוללת", "הכלבה עזית צונחת" שבעטיפתו היא הולכת במדבר כשחוטי תיל לצידה ו"עזית בין שלגי חרמון" בוא נראתה על רקע לבן לבדה.

הראשון לעמוד מאחורי ההצלחה היה יוצרה, הרמטכ"ל מוטה גור, גיבור ישראל וסופר מחונן שהצליח לשזור מידיעותיו הביטחוניות יחד עם עלילה קצבית ומותחת.

על מלאכת הפיכת הדמות לשחקנית הופקד משה אנגלברג, מאלף כלבים שבאותם ימים שימש אזרח עובד צה"ל ביחידת הכלבנים, אותה הקים ב-בה"ד 17 שבכפר סירקין. אותה היחידה שלימים תקרא "עוקץ". כיום, משמש משה כמנהלו של כפר נופש לכלבים - "חוות הדוד משה", שבניהולה מסייע דני בנו, בעלה של מגישת הטלוויזיה לינוי בר גפן.

לדברי משה, בסוף שנות השישים פנו האחים יוסי ו-ווילי קריים (יוסי קריים המנוח היה עורך כתב העת "פרוזה" ואביו של יואב קריים, פעיל חברתי ומועמד מטעם מרץ בבחירות לכנסת ה-16) על מנת שיאלף כלב, עבור הצגת ילדים אודות עזית. הוא רתם את "פלאש", כלבו, למשימה. הסיבה לליהוק זכרים הייתה משום שלא היו לו באותה העת נקבות מאולפות, ולא נבעה מטעמי מגדר.

על הבמה כיכבו יצקו רחמימוב (הסמל מ"השוטר אזולאי") ומירי פביאן בלוך. המחזה זכה להצלחה מרשימה של כ-120 העלאות. בחמישים הראשונות נכח כמאלף, ונתן הוראות מאחורי הקלעים. בשאר, התמקצע כלבו עד כדי כך שהיה מגיע ומוחזר במונית. להעלאה השנייה ליהק את "ברי", כלב שהיה לדבריו "ריג'קט על ידי הצבא".

ההצלחה הובילה ב1972 ליצירת הסרט "עזית הכלבה הצנחנית", סרט הרפתקאות לבני הנעורים אותו ביים בועז דוידזון ("אסקימו לימון", "אלכס חולה אהבה").

לדברי משה בסדרה "לאסי" גילמו את השחקנית הראשית קרוב לעשרים כלבים, בינהם גם זכרים שונים. שם הכלבים חיו עם השחקנים והכירו אותם, פה בישראל הכל פאניקה, ברגע האחרון, כיבוי שרפות.

בסרט גלמו את עזית כלביו האישיים של משה, שלושה אחים בני 3וחצי: ארי, אפולו ואלון וויילדי - שנולדו על האוניה בה עלה עם רעייתו מדרום אפריקה לישראל. ברוב הסרט מככב ארי, אפולו מככב במספר קטעים קטנים ואלון וויילדי מופיע בסצנת הקפיצה על הג'יפ. כדי למנוע "דליפה" הוסתרו מבושי הכלבים בכיסוי פרווה, שנקשר בגומיות סביב מותניהם.

למרות הסקס אפיל שנטף באותם ימים מיוסי פולק, הכוכב הראשי, הכימיה עם הכלבים לא עבדה ולצורך סצנת הסיום המרגשת, בכדי לגרום לחיבוק, נספגו בגדיו בשתן של כלבה מיוחמת.

"כיום כבר לא משתמשים בכלבי רועה גרמני בצבא", אומר משה. "הגזע הזה היום הוא בכלל לא דומה לזה של שנות השבעים. בגלל תערוכות החיות יש בעיות בריאות וגם נפשיות עם הרועה הגרמני המודרני. בגלל שאנשים זיווגו אמא ובן, אח ואחות וכ'ו על מנת לשפר תכונות מסוימות.

הבן אדם חושב שהוא יותר חכם מהטבע, אבל הטבע מוכיח אותו. אני בתור אידיאליסט לא מגדל גורים גזעיים כדי למכור אותם ולעשות כסף, אלא תומך ומעודד אימוץ כלבים המחפשים בית. היום משתמשים ברועה בלגי – מלינואה".

הבמאי ישרי הלפרן ("ילד מותר", "פצצות בדרך לסוף העולם") זוכר את הצפייה כילד בקולנוע הסינרמה ב-"עזית הכלבה הצנחנית", ובייחוד את סצנת העקרבים המפחידה. שנה מאוחר יותר, בשכונת מגוריו שבגני יהודה, קיבל השכן גור שהיה לטענתו בנה של עזית. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, עצם הנוכחות של צאצא של עזית בשכונה השרתה ביטחון.