הסיפור הסביבתי של העתיד הוא סיפור חברתי. במהלך העשורים האחרונים נעשה העולם שלנו לא רק קטן יותר לסחורות, אלא גם צפוף יותר לצרות. ובעולם הזה, שממשיך להיעשות יותר קטן ויותר צפוף צפויה התחרות על משאבי הסביבה - מים, אדמה ואוויר - להיות קשה יותר.
ישראל היא דוגמא מוקטנת של העולם החדש. כבר היום, צפונית לבאר שבע, אנחנו צפופים פי שניים מהולנד - המדינה הצפופה באירופה. ולכן, גם אצלנו יהיה העשור הקרוב בסימן מאבק על משאבי הסביבה - הזכות לבריאות מול מפעלים מזהמים, הזכות לשטחים ירוקים ולחופים מול אינטרסים נדל"ניים, הזכות למודל תחבורה שיוכל לשחרר אותנו מהתלות ברכב הפרטי.
הטעות הרווחת ביותר בחשיבה על העתיד היא תפיסתו כהמשך ישיר של ההווה. אז זהו, שלא. מגמות בהווה משפיעות על העתיד אבל לרוב הן עושות זאת בדרכים לחלוטין בלתי צפויות. משבר האקלים הקשה בשעריו נכנסת האנושות בעצם מבטיח לה עתיד שונה מאד מההווה. לפני קרוב לעשור השתתפתי בקבוצת מחקר באוניברסיטת אוקספורד שעסקה בניתוח הפוליטיקה של משבר האקלים. באחד הדיונים השתתף קלימטולוג בריטי ידוע. לשאלה "מה צפוי לנו?" הוא ענה תשובה מדויקת במלה אחת: "הפתעות!".
עקב משבר האקלים, רוב העולם שלנו צפוי להיות חם יותר. אזורים שלמים יהפכו צחיחים יותר וקשים יותר למגורי אדם. החקלאות בארצות אלה תיפגע קשות. לכן המפגש שלנו, בישראל, עם משבר האקלים, לא יתמצה רק בהמשך תהליכי המדבור ובצמצום ימי הגשם. נפגוש משבר האקלים גם בדמותם של פליטים אפריקאיים נוספים שיתדפקו על שערינו. וככל שתתרבינה הבצורות ברמת אתיופיה ושפיעת הנילוס תצטמצם - נפגוש את המשבר גם בדמות אי יציבות של מצרים, שכנתנו הגדולה מדרום.
עשור גורלי
הניתוחים העכשווים מבהירים לנו - משבר האקלים אינו ממש "עניין סביבתי". הוא בעיה חברתית וכלכלית קשה ביותר. יהיו לו, כך ניתן להעריך, השלכות על המצב הפוליטי ועל הסיכונים הביטחוניים. גם בעשור הקרוב, ההתמודדות עם משבר האקלים לא תהיה פשוטה. הסיבה לכך איננה הויכוח על הבעיה או על סיבותיה. בגדול, הויכוח הזה כבר נמצא מאחורינו: קיימת היום הסכמה מדעית חסרת תקדים בהיקפה גם על כך שהתחממות האטמוספירה קיימת, מואצת ומסוכנת וגם על כך שגזי החממה שהכלכלה המודרנית מייצרת הם הגורמים העיקריים למשבר.
הויכוח האמיתי נמצא היום במקום אחר - סביב השאלה מה צריך לעשות. זה ויכוח קשה. מעורבים בו אינטרסים רבי עוצמה: חברות נפט ופחם, תעשיית המכוניות, תאגידים רב-לאומיים המעוניינים להמשיך ולייצר הרבה ובזול מבלי להיות כפופים למגבלות סביבתיות כלשהן. לויכוח הזה לא יכול להיות פתרון קל. זו בעיה שאין לה תרופת פלא: טכנולוגיה יכולה להיות חלק מההתמודדות אבל לא חלופה להתמודדות. כדי להיחלץ ממשבר האקלים נהיה חייבים לעשות שינוי חברתי דרמטי - אימוץ מודל פיתוח אחר שיאפשר חיים ראויים יותר ומזהמים פחות, פרידה מתרבות ה"השתמש וזרוק", העדפה של שיקולים חברתיים וסביבתיים על פני מניעי הרווח.
המערכה על השינוי הגדול תתרחש, קודם כל, בהרבה זירות מקומיות קטנות. דרך מאבק על הגנת הבריאות מפני זיהומים, על העדפה אמיתית של תחבורה ציבורית, על חיסכון באנרגיה, על פתרונות חדשים של דיור וייצור - תיווצר בהדרגה התנועה החברתית שתלחץ על מקבלי ההחלטות להחליט נכון.
למען האמת, במקומות רבים התנועה הזו כבר נמצאת בזירה. ישנן ארצות בהן היא כבר הצליחה להשפיע על סדר היום. בפסגת קופנהגן על משבר האקלים, שהסתיימה באמצע החודש, היו מדינות שעמדותיהן בהחלט שיקפו את הלחץ הציבורי הזה. נכון, זה לא היה מספיק. אבל זה היה שונה לגמרי מהמצב לפני עשר ואפילו לפני חמש שנים.
העשור הקרוב יהיה גורלי להתמודדות הסביבתית-חברתית. אנחנו מתחילים אותו מודאגים אבל גם משוכנעים: בני האדם עדיין יכולים לעשות את מה שנדרש כדי להציל את עצמם. הכדור עדיין בידינו. בואו לא ניתן לו להישמט.
ח"כ ד"ר דב חנין (חד"ש) הוא יו"ר ועדת הכנסת לסביבה ובריאות