היה לנו טוב נהיה לנו רע

אחרי עוד שאלה שמנסה לפצח איזו יצירת מופת של הביטלס הייתה ההשראה לשיר כזה או אחר ב"פוזי", מישה סגל, שהלחין ועיבד חצי משירי האלבום, מבין לאן הראיון מתגלגל.

"אתה יודע מה", הוא אומר, "אומרים שבאותה תקופה חיקינו את הביטלס. אז נכון שהם היו ההשפעה המוחצת על מה שעשינו, אבל צריך לזכור שבתוך הכלים והמקצבים האמריקאים הייתה נשמה ישראלית".

- איפה הייתה הנשמה הישראלית בקאבר ל"בלדה על ג'ון ויוקו" (היה לנו טוב נהיה לנו רע)?

"אז בוא אני אתן לך דוגמה. ב-1970 טסתי ללונדון. ניסיתי אז להתקבל ללימודים אצל ג'ורג' מרטין, המפיק של הביטלס. אני זוכר שהשמעתי לו את 'פוזי', ולהפתעתי הוא פשוט עצם את העיניים וחייך. אחר-כך הוא אמר לי שזה מאוד מהנה לשמוע איך בישראל ממזגים את המוזיקה שלו עם משהו כל-כך שונה".

- אז למה היית מופתע ממנו?

"אני חשבתי שהוא יגיד: 'טוב, כולם היום עושים ביטלס'".

מסע הקסם המסתורי של "פוזי" החל כאשר איינשטיין פנה לסגל וביקש ממנו שיכתוב מנגינה לטקסט המתורגם של "אברהם ושרה, במקור שיר ביידיש של איציק מאנגר. באותה תקופה סגל היה מלחין מבטיח שכתב מוזיקה מהפכנית לשובר הקופות של הבימה ב-1969, "מחכים לגודו". "פתאום התחילו לראיין אותי לכל מיני מקומות", נזכר סגל, "וגם התחלתי לקבל עבודות מסי.בי.אס והשתתפתי בעיבודים שונים, אז כנראה שאריק שמע עלי".

הלחן של "אברהם ושרה" (עם הריף הגנוב מ"אובלדי, אובלדה") מצא חן בעיני איינשטיין. "הוא הציע לי לכתוב שירים לאלבום חדש שהוא מתכוון להקליט", אומר סגל. "מייד הסכמתי, בכל זאת זה היה אריק איינשטיין, והתחלתי לכתוב לחנים בשבילו. למעשה כל השירים שלי שנכנסו לפוזי נכתבו בתוך שבועיים על פסנתר בדירה שלי. אברהם ושרה היה השיר היחידי שכתבתי עם טקסט שהוגש לי מראש".

לצורך הקלטת השירים באולפני "גול" בתל-אביב, איינשטיין וסגל פנו לטריו המקצועי בקרב נגני האולפן באותה תקופה: המתופף אהר'לה קמינסקי, נגן הבאס שמוליק ארוך (שניהם שיתפו פעולה עם איינשטיין באלבום של "החלונות הגבוהים" והופיעו איתו בתקופת "מזל גדי") והקלידן יעקב נגר. תחילה, ההקלטות היו מאוד מסודרות עם חידוש טכנולוגי מרענן: טייפ שמונה ערוצים (אלבומם של "החלונות הגבוהים" הוקלט בשני ערוצים בלבד). "באתי, הקלטתי והלכתי", נזכר קמינסקי. "לא ממש הייתי מעורב בהקלטה או בבחירת השירים. גם לא הייתה איזו אווירה של ביחד או מין הפקה משותפת כמו בפלסטלינה (אלבומם של איינשטיין וחנוך מ-1970) לדוגמה".


איינשטיין, שרצה להוסיף צליל מחוספס לאלבום, הציע למישה סגל לצרף להקלטות את "הצ'רצ'ילים". באותה תקופה החלה להקת הקצב להופיע עם איינשטיין לאחר שערכה עבורו את האודישן המפורסם במועדון המסכה ברחוב המסגר. רוב האקסלי (גיטריסט הטורנדוס, לשעבר שלהקתו התפרקה במהלך סיבוב הופעות בישראל והחליט להישאר בארץ) עדיין זוכר את הפגישה ששינתה את המוזיקה הישראלית: "במהלך האודישן במועדון המסכה אריק השמיע לנו בטייפ כמה שירים שלו כמו 'פראג' ו'הגר'. הוא גם קצת עלה לשיר איתנו, ומאז הפכנו ללהקת הליווי שלו. ההופעות איתו תמיד היו קצרות. הוא היה שר חצי שעה, לא מדבר עם הקהל בכלל, ובסוף אומר 'תודה. גבירותיי ורבותי, דני שושן' ויורד מהבמה. זאת הייתה התקשורת היחידה שלו עם הקהל, חוץ מאולי להציג שירים. ואז דני שושן היה עולה, והיינו מבצעים עוד כמה שירים ומסיימים את ההופעה".

הצ'רצ'ילים לא היו זקוקים לעוד אודישן אבל איינשטיין ביקש ממישה סגל לבוא איתו להופעה של הלהקה במועדון המסגר. "הם היו ממש בסדר גמור בהופעה הזו", נזכר סגל, "אני חושב שהם היו מהמוזיקאים הראשונים מחוץ לנורמה שהייתה להם משמעת. זה לא היה דבר רגיל בתקופה ההיא. אחרי ההופעה הזמנו אותם להצטרף להקלטות. הם באו לאולפן, לקחו הוראות ועבדתי איתם די צמוד כי רובם לא ידעו לקרוא תווים".

עבור הצ'רצ'ילים מדובר היה בקפיצת מדרגה: "מאוד אהבנו לעבוד פתאום עם מוזיקאים רציניים כמו מישה סגל, שמוליק קראוס ושלום חנוך", אומר מיקי גבריאלוב. גם רוב האקסלי זוכר כי החוויה באולפן הייתה שונה מכל מה שהצ'רצ'ילים הכירו עד אז. "כל הסשנים עם מישה סגל תמיד היו מסודרים. זה היה כמו ביזנס. וההקלטות עם קמינסקי, ארוך ונגר היו טובות כי הם פשוט היו מוזיקאים מצוינים". לפעמים, כמובן, הסדר המופתי היה מלווה בהדלקת "פגזים" (ג'וינטים) באולפן. "היו שם ניפוסים כל הזמן ", אומר מישה סגל. "כולם יודעים את זה. זה לא חדש. אנשים עישנו מסביב, אבל אני לא נגעתי בזה. לא הרגשתי שאני צריך לעשן בשביל לעבוד יותר יותר". האקסלי לא זוכר הרבה עישונים באולפן "אבל בהקלטה שעשינו באותה שנה ל'תנו צ'אנס לשלום' כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו מסטולים באולפן הזה. לא הפסיקו להעביר שם פגזים".

השילוב המעניין בין סגל ונגניו לבין הצ'רצ'ילים, שהניב כמה יצירות מופת כמו "כמה חם" ו"ילדה ציור", לא נמשך זמן רב. "עד כמה שזכור לי, הספקנו לעבוד עם מישה רק על שיר אחד או שניים", אומר גבריאלוב. "נכנסנו לפרויקט הזה באמצע, וזמן קצר אחר-כך מישה יצא מהתמונה. אנחנו המשכנו לעבד את שאר השירים עם שלום חנוך באולפני קולינור".

הסיפור מאחורי עזיבתו של מישה סגל שופך אור על יחסי הכוחות בחבורת לול שהתגבשה באותם ימים. "באמצע ההקלטות קרה דבר מאוד מגעיל שפגע בי בזמנו, אבל היום אני כבר יכול להסתכל עליו בחיוך", טוען סגל. "אורי זוהר הגיע אלי יום אחד והציע לי לכתוב את המוזיקה לסרט שבלול. אני כמובן הסכמתי כי רציתי להמשיך ולעבוד עם אריק והחבר'ה. אבל אז אורי אמר לי שאצטרך לעבוד בחינם. היה לי כיף עם אריק, אז הצעתי לאורי שלפחות ישלם לי את חשבון ההוצאות על בנזין, שכר דירה, דברים כאלה. הייתי מוכן לא לקבל שכר, אבל לא רציתי להפסיד כסף. אורי כמובן לא היה שמח מזה. צריך לזכור שהוא היה דמות מאוד חזקה, ותמיד קרו איתו דברים. הוא גם היה האיש היחיד שהייתה לו השפעה על אריק. בבוקר שאחרי השיחה איתו כבר קיבלתי שיחת טלפון מאריק. הוא אמר לי שיש שינוי בתוכניות ואני מפסיק לעבוד על האלבום כי הצטברו הרבה שירים משמוליק ומשלום. הוא לא אמר מילה על אורי, אלא הסביר שהם רוצים שהצד השני של האלבום יהיה מן אוסף שירים. זה היה קאט וזהו. מאותו רגע לא היה לי יותר קשר איתם".

ארבע שנים לאחר "פוזי" עזב סגל את ישראל, כשלדבריו הוא מנודה על-ידי חבורת לול. הוא המשיך ללימודים בלונדון ומשם טס לארה"ב. לפני עזיבתו הספיק סגל להכניס שירים נוספים לפנתיאון הישראלי בהם "עד סוף הקיץ" ו"יליד הארץ" (ביצוע: אלי מגן, מילים: אהוד מנור), לבצע שירים מהפכניים ("שיר החרדל" שבוצע מאוחר יותר גם על-ידי דני בסן), וב-1982 שב ארצה כדי להלחין ולעבד כמעט את כל שירי אלבומה פורץ הדרך של חווה אלברשטיין "קולות". כיום סגל מתגורר בלוס-אנג'לס אך מבקר בארץ לעיתים קרובות. בדיעבד הניתוק מהביצה המקומית שינה לחלוטין את הקריירה שלו. סגל הפך לכותב השירים הלבן היחידי בחברת התקליטים האגדית "מוטאון" וזכה מאז בפרסי "בריטס" ו"אמי" על פסקולים לסרטים וסדרות טלוויזיה.

בכל הקשור לפוזי, מישה סגל הותיר אחריו שישה שירים גמורים שנכנסו לאלבום. מלבד "פראג" שאותו הוא רק עיבד, את שאר השירים סגל גם הלחין ("כמה חם", חיי האהבה של הכלבה עליזה", "ילדה ציור", "אברהם ושרה" ו"היה היה" שמרכיבים את צד ב' באלבום). בארכיון הפרטי שלו עדיין מסתתרים לדבריו שני קטעים מאותן הקלטות: ג'אם בלוז עם קמינסקי, ארוך ונגר, וביצוע של ארבעתם לקלאסיקת הג'אז Softly As In A Morning Sunrise המוכרת בביצוע של ג'ון קולטריין (לתשומת ליבם של אנשי "פונוקול" השוקדים על ההוצאה המחודשת של "פוזי" בשנה הבאה).

"בגלגול של מישה זה היה תקליט פופ ישראלי רגיל", אומר מיקי גבריאלוב. "כשאנחנו התערבנו בעיבודים אז הצליל השתנה למשהו יותר פרוע, חי ורוקיסטי. פתאום שמעת יותר להקה שמנגנת ופחות מוזיקאים שאין להם קשר לרוק". גם הצ'רצ'ילים האחרים מסכימים כי עזיבתו של סגל שינתה את רוח האלבום.

רוב האקסלי: "עם מישה הכל היה מאוד מקצועי אבל בשירים שעיבדנו עם שלום הייתה אווירת רוקנרול מיוחדת באולפן. שלום היה בחור מבריק שלא הפסיק לזרוק רעיונות, וההקלטות הפכו להרבה יותר כיפיות".

חיים רומנו: "ברגע שלא היה מעבד מוזיקלי אמיתי, שיטת העבודה הייתה שכל אחד ניגן מה שהוא חשב. עשינו עיבוד משותף, אבל אף אחד לא אמר לנו איפה לנגן סול או פה".

למרות העבודה המשותפת, קרדיט המעבד של הצד הצ'רצ'ילי ניתן לסטן סולומון, סולן הלהקה שעזב אותה לפני שהחלה להופיע עם איינשטיין. סיפור חייו של סולומון לאחר שעזב את ישראל היה רצוף טרגדיות, לדבריו: התמכרות קשה לסמים, מאסר בכלא, תאונת דרכים קשה ותרדמת במשך שבעה חודשים. כיום סולומון מתגורר במונטריאול ולדבריו ב"פוזי" הוא שימש כטכנאי ההקלטות, בעוד חבריו הצ'רצ'ילים היו אחראים לעיבוד. אגב, לאחרונה סולומון שב לכתוב שירים עם רוב האקסלי (שכיום חי במיאמי ועובד בעסק גלידות). שניהם מספרים כי החלום הגדול שלהם הוא סיבוב הופעות של הצ'רצ'ילים בישראל, והאקסלי אפילו מקווה שאיינשטיין יופיע בתור אורח הכבוד ("נפגשתי עם אריק ב-2002 כשביקרתי בישראל. הבאתי איתי עותק של אלבום שירי הילדים שעשינו ב-71 והוא חתם לי עליו 'באהבה, אריק'. זאת הייתה חתיכת חוויה לפגוש אותו באותה דירה שעבדנו בה על האלבום").

"פוזי" לא רק פרץ דרך מבחינה מוזיקלית. הוא גם היה התקליט הראשון בישראל עם עטיפה נפתחת. האחראי לעיצוב האלבום היה חתן פרס ישראל לעיצוב דוד טרטקובר, אז מעצב הבית של חברת ההפקה "הגר". "זה היה תקליט ה-LP הראשון שעיצבתי לאריק", נזכר טרטקובר. "אני חושב שזו גם הפעם הראשונה שמופיע הלוגו של 'הגר', זה היה בעצם צילום של אישה צעירה שמצאתי פעם בגלויה ישנה. התמונות של משתתפי האלבום היו של אלונה איינשטיין, חוץ מזו של מישה סגל שמשום מה הביא תמונה משלו והיא באמת חריגה שם. אני חושב שאריק ביקש שהתמונה שלו ושל בתו שירי (איינשטיין נהג לכנותה פוזי נ.ש) תופיע על העטיפה".

הרוק הישראלי נולד בכמה חודשים של כאוס יצירתי שכנראה לא ישוחזר בקרוב. אולי בגלל שהאנשים מאחורי "פוזי" לא חשבו אז על פלייליסט ובטח שלא ניסו לקלוע לטעם הקהל הרחב. הם היו פתוחים לשינויים, לניסויים וגם לטעויות. וזה עבד. בסוף אותם חודשים החייל מלהקת הנח"ל, ששר ב-58' את הסולו של "רוח סתיו", שינה את פני המוזיקה הישראלית.