כשיצאתי מרופא השיניים, ירד גשם חזק. החלטתי שאחכה קצת בחדר המדרגות עד שייפסק הגשם. לפתע הוא הופיע. ואולי זאת הייתה היא, לא בדקתי.
פרווה שחורה, כפות רגליים לבנות. והנה נוצר איזשהו מתח. אני הרי לא בן אדם שמלטף חיות סתם ככה ברחוב, מה לעשות, אני פשוט לא כזה. מי יודע מתי החלטה כזו נוצרת, ומהם המניעים (פחד ממחלות? פחד מלכלוך?) אבל זה פשוט מי שאני, ככה גם הייתי בגן.
ופתאום עלתה בי מחשבה מוזרה: אני והחתול חולקים ביחד משהו, שנינו תופסים מחסה מפני הגשם באותו מרחב ואותו הזמן. שנינו מחפשים חום.
בן אדם אחר כבר ממזמן היה ניגש ללטף אותו, אבל אני, שלא ממש יודע איך לגשת לחיות, התחלתי מליצור קשר עין בלבד. הוא הסתכל עלי, ואני הסתכלתי אליו. ואולי לרגע ראיתי משהו מעבר לתיוג שלו. הוא כבר לא היה "סתם-חתול-רחוב". הוא היה... הוא פשוט היה.
תסתכל עליי בגובה העיניים, אחי
ואז התכופפתי, ונזכרתי שפעם אמרו לי שלחיות תמיד ניגשים בגובה העיניים. הושטתי את ידי, והוא התקרב אליה. אולי הוא חשב שאני אתן לו אוכל, אבל מהר מאד הוא גילה שהיד ריקה. ובכל זאת, הוא נשאר איתי. אולי הוא בכלל לא רוצה אוכל, אולי הוא סתם נהנה מהמגע.
ואז הוא התחיל לעסות את ראשו לכל הכיוונים האפשריים כנגד היד שלי, ומהר מאד מצאתי אותו מטפס עלי, בדרכו אל עבר הפנים. בדרך הוא נעץ בי קצת יותר מדי חזק את הציפורניים, לא בכוונה, אני בטוח. "אני חושב שאנחנו מתקדמים מהר מדי," אמרתי. הוא מיד הבין וקפץ בחתוליותו אל הרצפה.
המשכתי ללטף אותו זמן מה, והגשם פסק. "היה נעים לחלוק איתך את פיסת החיים הזאת," אמרתי, והלכתי לדרכי. הוא ניגש לחכך את ראשו בעצמים דוממים, ואני רק יכולתי לקוות שבאיזשהו מקום הייתי יותר מכרית. ולאחר שחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שגם אם הייתי בשבילו סתם כרית, אז גם זה בסדר. גם לחתולים מגיע חום בחורף הקר.