זה היה, ללא ספק, החודש של ברק אובמה, אף שאולי לא תמיד כפי שהוא עצמו היה רוצה. השיא היה דווקא באוסלו, בחלוקת פרס נובל, ולא בעניינים שבאו לאחר מכן. כי לפעמים הגורל חומד להתל בנו. כך קרה שדווקא בשבוע שבו שאף הנשיא האמריקני להצטייר כמצביא העל במאבק להצלת האנושות מהאיום של התחממות כדור הארץ, נחתה על חלק גדול מהכדור מכת כפור שלא היתה כמותה זה עשרות בשנים, מה שהשתלב עם העובדה שוועידת קופנהגן נחתמה בקול ענות חלושה.
ומכישלון לכמעט כישלון. בשבוע שעבר, בוושינגטון, הסתיים שלב נוסף בהגשמת תוכניתו של אובאמה לרפורמה יסודית במערכת הבריאות החולה בארה"ב. תוכניתו של אובמה? לא בדיוק. שכן כדי להעביר את התוכנית בשני בתי הקונגרס הוכנסו בה שינויים רבים כל כך, שספק אם הנשיא עצמו יוכל עוד להכירה. התוצאה: במקום שהרפורמה תיתפס כניצחון פוליטי מרשים של אובמה, נמתחת עליו ביקורת על כך שעמד מן הצד ואיפשר לשמאל שבמפלגתו לעוות את מתכונתה המקורית כך שכלל לא ברור אם מטרותיה תושגנה. בכל מקרה, קרוב לוודאי שעלותה תטיל על משלם המסים נטל כספי כבד נוסף. לא פלא שסקרי דעת קהל שנערכו לאחרונה הראו שרוב האמריקנים מתנגדים לרפורמה בצורתה הנוכחית.
אך למרות אלה, היה זה בהחלט החודש של אובמה, כי הכל מתגמד לנוכח נאומו בטקס קבלת פרס נובל לשלום באוסלו. לזכותו של הנשיא ייאמר שהוא עצמו הכיר בפרדוקס הקיים לכאורה בהענקת פרס למי שעדיין נמצא בראשית דרכו, למי שחייליו נלחמים באפגניסטן (ובעיראק) ולמי שייתכן כי בעתיד הלא רחוק יצטרך להחליט על עימותים צבאיים נוספים. אדרבה, בדבריו הצליח אובאמה להתייחס להיבטים האלו, שהיו יכולים להירשם לחובתו בעיני מחלקי הפרס, כנקודות זכות. הרי הדבר מאשר מחדש את מעמדה של ארה"ב כמעצמת העל היחידה בתבל.
מנהיג העולם החופשי
הנאום באוסלו משמעותי משום שהוא נבדל מנאומיו באנקרה, בקהיר ובעצרת הכללית של האו"ם. במקום לשאת דברים שלעיתים נצבעו בצבעים מעט פסיכדליים, מצא הפעם הנשיא האמריקני את הדרך חזרה לקרקע המציאות לצד פרגמטיזם מדיני וביטחוני. אין זה מקרה כי מי שיצאו באמריקה נגד דבריו היו בעיקר גורמי השמאל שבמפלגתו, וכי מי שהתרעם עליהם במישור הבינלאומי היה הנשיא האיראני אחמדינג'אד. הסכסוך הישראלי?פלשתיני, אגב, נדחק מעט לשוליים, ובצדק. הרי הקיפאון הנוכחי בתהליך המדיני נובע במידה רבה מהצעדים המוטעים שממשלו נקט עוד בראשית דרכו.
בחזרה לעיקר. בתוך שנה לכהונתו אובאמה מדגיש שלאמריקה אין כל כוונה לוותר על מעמדה כמנהיגת העולם החופשי וכמעצמת על, וגם, אף שאיננו אומר זאת במפורש, הוא לא מתכוון לוותר על תפקידה של ארה"ב כשוטר של העולם. בנאומו ההיסטורי באוסלו אובמה בעצם הודה בכך שיש בעולמנו כוחות רשע (עד לא מכבר השמיצו אנשיו את חלוקת העולם לטובים ולרעים ואת "ציר הרשע" שלו). אף שאובמה מבחין בין האיסלאם ה"אמיתי", שמאגד כביכול את רוב המוסלמים, לבין הפירוש הקיצוני שמעניקים לו מעטים, כמעט שנה לכהונתו אין הוא מותיר ספק שהטרור האיסלאמי הקיצוני הוא אויבה העיקרי של אמריקה והעולם הנאור כולו. ואין אלה רק מילים. אמריקה מוכנה לפעול, ולא רק באפגניסטן. בימים אלה ממש השתתפו כוחות אמריקניים בחיסול קבוצה גדולה של אנשי אל?קאעידה בתימן.
בסיכומו של דבר, הנקודה העיקרית במה שכבר מכונה "דוקטרינת אובאמה" היא שיש מלחמות צודקות שאי אפשר להימנע מהן ושעל עמים אחראיים להבין כי גם לכוח הצבאי יש לעיתים תפקיד בשמירת השלום (לא בדיוק המסרים ששלום עכשיו והשמאל הישראלי ביקשו לשמוע מחתן פרס נובל לשלום).
אובמה גם מכיר כיום בעובדה ששנה שלמה בוזבזה פחות או יותר לריק, וכעת הוא מודיע כי מי שחותר לשלום "איננו יכול להישאר אדיש ובחוסר מעש" בשעה שמדינות כאיראן וצפון קוריאה "מחמשות את עצמן לקראת מלחמה גרעינית".
האם, בדיוק לקראת סיכומי השנה לכהונתו, מתגלה ברק אובמה חדש? את התשובה נקבל אולי כבר בשבועות הקרובים.