אחרי הירי: משפחת החייל שהרג רוצה סולחה

יום לאחר הירי שהוביל למות החייל הבדואי ראמז אל עביד בקניון ב"ש, שורר שקט מעיק ברהט, ממנה מגיעות משפחת ההרוג ומשפחת היורה. החשש מנקמת דם מרחף באוויר, ובני משפחת היורה מקווים לפיוס

  • רהט
  • בדואים
רמי שני

תהום של ממש מפרידה בין משפחת אבו זריילה לבין משפחת אל עביד. זה לא רק נחל אכזב רדוד. ממשפחת אבו זריילה הגיע החייל החשוד בהריגתו של החייל ראמז אל עביד. מהבית של אבו זריילה, אפשר לראות את הבית של אל עביד. לגשת אי אפשר. התהום נעשתה עוד הרבה יותר עמוקה, כמעט בלתי ניתנת לגישור. "אנחנו לא מסכימים שתהיה סולחה", אמר בן דודו של המנוח, ששירת גם הוא בגדוד הסיור המדברי, "אולי הדודים, האנשים המבוגרים, מסכימים לסולחה. הצעירים בטוח לא. אנחנו איבדנו חייל, שהיה פרח ויכול היה להיות אדם משמעותי. ספגנו מכה קשה".

את המלים 'בטוח תהיה נקמה' הוא הצליח להחניק, אך הן הובנו היטב בחלל החדר הריק, בו נמצא המחשב של המשפחה ועל המסך שלו ניתן לחזור ולראות את ראמז. ראמז בבגדים אזרחיים, במדים, עם ציוד הלחימה, עם המשפחה, ראמז אל עביד חי כפי שתמיד היה עד ליום ראשון בצהרים. ביום זה הוא נהרג מכדורים שירה בו חברו לגדוד ולעיר רהט, כדורים שליבו מתח כבוש, ההולך ומתפתח מתחת לפני השטח.

ג'ומעה אבו זריילה הביא לעולם עשרה ילדים, בהם שתי בנות ושמונה בנים. עכשיו הוא צריך לספר לכל המשפחה, על כך שבן אחד שלו, היה זה שסחט את ההדק הקטלני. דמעות מתגלגלות על לחייו, כשהוא מנסה להסביר שאין לו בכלל מושג מה קרה שם, בקניון, ויותר מזה, אף אחד מהקצינים של הבן לא בא לספר על כך. "הם באו לכאן, כדי לגייס את הצעירים. לקרוא להם לשרת בצה"ל ובגדוד הסיור המדברי. הבן הלך לשרת שם. אבל אחרי מה שקרה אתמול, אף אחד מהם, לא הגיע לכאן. אלינו", סיפר. אחיינו שירת גם הוא בגדוד הסיור: "אם ישאלו אותי היום אם ללכת לשם, לשירות צבאי ולגדוד, אני אגיד שלא. שלא יילכו. במקרה הזה, צה"ל הפקיר את המשפחה בלי לתת הסבר. המג"ד לא התקשר. מפקד הפלוגה לא התקשר. ניסינו אנחנו להתקשר לאיש הקשר, אבל הוא סגר את הטלפון. לא עונה לנו".

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה

"אין עם מי לדבר בצבא"

במשפחה מדברים על בנם הראשון שהתגייס לשירות צבאי כבחור שקט, מופנם, מתרחק כמעט מכל חברה אפשרית. מעטים האנשים עימם הוא יצר קשר. אחרי המקרה, הם נותרו מבודדים. זמן רב יחלוף עד שהם יעזו ללכת למכולת השכונתית, או עד שהילדים הצעירים יוכלו ללכת בלי לחשוש לבית הספר.

כששמעו על היריות ועל החייל שנהרג, הם ניסו לראות מה הם יכולים לעשות עבורו. בתחילה ביקשו להביא עורך דין: "התקשרנו אל אחד, שייצג אותו והתקשר גם אחד מהסנגוריה הצבאית שנמצא איתנו בקשר. אבל אני לא יודע מה קרה ולא מבין כלום ממה שקרה עם הבן שלי. הוא כזה, שלא מספר הרבה, אבל שומר על הכבוד העצמי שלו. אם מישהו פוגע בו הוא עלול לעשות משהו. הוא גם לא מספר אם יש לו בעיות בצבא".

בני המשפחה מנסים גם לחשוב איך להוריד את מפלס המתח, שזינק פלאים בשעות שחלפו מאז האירוע: "אין לנו בכלל קשר עם המשפחה של החייל שמת. פשוט לא מכירים אותם. אין חובות ואין שום דבר. זה מקרה נדיר שקרה פתאום. בהרף עין". ג'ומעה מודה שבני המשפחה מפחדים. "אנחנו חוששים", אמר, "ואנחנו נותנים כבוד למשפחת המת. אני חושב שהם מבינים שאנחנו לא רצינו לגרום לבעיות בישוב. אנחנו מוכנים לשבת איתם, להבין אותם. מה שירצו, אנחנו מוכנים לתת. עדיין מוקדם לדבר על סולחה. רק אחרי שלושה ימים. אם ירצו, אנחנו מוכנים".

"המצב קשה מאוד מאוד"

מחוץ למדאפה, אפשר לראות את ביתה של משפחת אל עביד, ונדמה שהמרחק גדול עוד יותר ממה שהיה ביום הקודם. כך אומרים בני משפחת אבו זריילה: "אנחנו באותו יישוב. קונים באותה מכולת, הולכים לאותו בית ספר, לאותו שוק", אמר האחיין, "בחיי היום יום, אנחנו רואים אחד את השני. אם אנחנו מפחדים? מקרה כזה זה קשה מאוד. אי אפשר להסביר. צריך לתת להם את הכבוד. להתקשר אליהם? זה גם קשה. שוב כי המצב הוא קשה מאוד, מאד. אנחנו מקווים לטוב ומנחמים את המשפחה".

ברהט שורר שקט חנוק. ראמז אל עביד נקבר ביום ראשון בלילה, ומאז מסתובבים שוטרים במקומות שונים. חלקם גלויים, רוכבים על סוסים או על אופנועים, נעים ברגל ובמכוניות, אחרים סמויים. מסתובבים במקומות שבהם עלול להיות מפגש בין בנים לשתי המשפחות, הולכים מסביב לבתים, בקצות השכונות על קצות האצבעות. שטח נמוך, מאפשר לראות את הרווח שבין שתי שכונות המגורים. שתי השכונות עטופות בדממה מתוחה, מעיקה משהו וקשה שלא להבחין בה.

מנסור אל עביד, אימו של ראמז, שחומה כמוהו, יושבת מוקפת בנשים ועטופה בשמיכה. היא לא מצליחה כמעט לדבר. במלים בודדות היא מספרת על ילד טוב, שלמד בבית ספר ברהט, הלך ללמוד בכפר הירוק, שהיה חייל ממושמע, היה לוחם, היה מפקד גדול, היה צריך ללכת לקורס קצינים, אבל כשהגיע הביתה היה עוזר לכולם: "כולם אהבו אותו. הוא עוזר בבית, אבל כשהוא מגיע, היה ישן. היה בא בבוקר, מחייך לאימא. ילד טוב. ילד טוב. עכשיו הוא היה בקורס".

מנסור לא מבינה כל כך, מה זה צבא, מה זה מסלול, מה זה לוחם, מה זה קצין. אבל אם זה תפור לבן שלה והוא גאה בכך, היא גאה בו. אחיינו גאה בו גם כן: "הוא רצה תמיד להתקדם. לסדר את עצמו ואת המשפחה שלו. להתקדם בחיים. להתקדם בצבא. החברים שלו היו כאלה שהוא בחר אותם. לא ארעיים. יציבים. הוא הסתדר עם חברים ישראלים, עולים מרוסיה, מאתיופיה ואחרים. היה לו ראש על הכתפים. הוא רצה ללמוד, לקבל סיוע כספי בשביל זה ולכן הלך לצבא, כדי שיוכל עם השכר, להמשיך ללמוד. הוא השתתף בהרבה פעולות. עבר קורס מפקדי כיתות. הדריך כמה מחזורים בקורס. מפקדים שלו, ששרתו איתי, סיפרו לי שהוא מצליח מאוד".

במסך המחשב, מתחלפות עוד תמונות. בחדר הזה, יהיו אולי הדיונים בין שתי המשפחות, על סולחה אפשרית, אם כי לפי המנהגים הבדואים, הדבר הוא רחוק מהשגה: "המצב ברהט ימשיך כרגיל" סבור האחיין, "מי שעשה את זה, יקבל את הדין שלו. אני לא יכול להגיד על סולחה. על כך מחליטים האנשים המבוגרים. הדודים, ההורים. אנחנו נהיה רגועים ונפעל על פי חוק. אבל בינינו? לסולחה לא יהיה מצב. אני לא חושב. זה לא דבר קל. מה שחטפנו וקיבלנו, זה לאבד אחד מהמשפחה. אין שום דבר שירגיע את הכאב שלנו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully