מהקרת לכרך: נוה צדק

.


אחרי ששתיתי מיץ תפוזים בקפה מיה ונפרדתי לשלום מחברתי, נעצרתי לרגע בסמטת שבזי פינת שבזי. עמדתי קצת נרגשת נוכח הבניין שבו גרתי לפני יותר מעשר שנים. בניין גבוה, ישן, רגיל, לא אופייני לשכונת המגורים האלגנטית שהתפתחה כאן בשנים האחרונות, בה כל בית הוא ארמון. הבניין כולו מכוסה שפריץ בגוון חום שפעם היה לבן, נישא שקט וגבוה. כשנשענים על מעקה המרפסת או כשעולים להשקיף מהגג, ים מרהיב נפרש ממול וגגות תל אביב ונוה צדק.

געגועים לשכנים שהיו לי פעם עלו בי כשב-נ-גגגג – הנייד שלי נפל על המדרכה והתפרק חלקים חלקים. בעוד אני מרימה אותו, מוכנה להרכיב את הפאזל, ניצב מולי גבר עם סוודר אדום ומבט שרמנטי בעיניים.

"הי", הוא מפתיע אותי, "את לא גרת פה פעם במקרה?"

נו כן, גרתי פה ממש, אפשר להשאיר משהו מהפרטיות שלי לעצמי בבקשה?

"כן", אני מהנהנת.

"אני לא יודע אם את זוכרת", הוא ממשיך בנינוחות, כאילו אנחנו חברים כבר שנים, "אבל התקשרתי אלייך, הזמנתי אותך לצאת פעם".

"ומה אני עניתי?" אני שואלת, מתארת לעצמי כמובן את התשובה. בכל זאת הייתי זוכרת אם...

"לא רצית. אבל מה שאולי את לא זוכרת זה שאני גר פה ממש ליד וסיפרתי לך אז שאני רואה אותך בדירה שלך מבעד לחלון".

"לא... אני... לא זוכרת", אני מגמגמת. אלוהים זה לא קורה לי, מה אני אמורה לעשות? הבן אדם ראה אותי בתוך ביתי שלי, בשעותיי הפרטיות, אולי ברגעים ממש אינטימיים... "אתה יודע," אני מנסה להחזיר את הביטחון שלי, לפחות לפני השטח, "זה לא 'האח הגדול'. שם המשתתפים מודעים לכך שמסתכלים עליהם, הם אפילו רוצים בזה. יכולתי להתלונן עליך במשטרה, עכשיו שאני חושבת על זה".

"אבל לא התלוננת".

המבט המבודח בעיניו גורם לי לרגע לחשוב שמדובר באיזה מעשה קונדס שטותי, כמו לזרוק לעובר אורח שקית עם מים על הראש.

"וממש ראית אותי הרבה?" אני שואלת, לא מצליחה לעצור את סקרנותי.

"השתדלתי לא יותר מדי אבל היה מעניין".

"אתה חוצפן", אני מטיחה בו, "אתה ממש דפוק".

הוא צוחק.

"זה ממש לא מצחיק", אני קוטעת אותו ומתרחקת, תוהה אם אני צריכה לעשות משהו אחרי כל כך הרבה שנים.

אני ממשיכה במורד הרחוב. נכון, יותר קצר לצאת מכיוון כלבו שלום, אבל הירידה לעבר הים, כשהבתים הנמוכים משני עבריי, חביבה עליי. עוד רגע לפני החזרה אל העיר ההומה, עוד רגע לעכל את המבט החודרני.

אני פוסעת על המדרכה הצרה, הצרה מאוד, ופתאום מכה בי המחשבה: הרי גרתי בקומה גבוהה, ואמנם היו סביבי עוד שכנים עם מרפסות, אבל אף אחד לא היה בגובה הדירה שלי. למעשה, אני חושבת, עדיין בחשש, לא בטוחה שאני צודקת, הוא לא היה יכול לראות אותי. חלאה.

אני עוברת את גינת המשחקים, מגיעה לכביש והולכת עד לים.