העשור שהיה, העשור שיהיה

הקשר עם ארצות הברית אינו חרוט בסלע

הליברליות שבחרה את אובמה מדברת בשפת הרב-תרבותיות, שטרם נקלטה בארץ. מתיו סילבר על יחסי ארה"ב-ישראל בעשור הקרוב

מתיו סילבר

הקשר המיוחד בין ארה"ב וישראל אינו חרוט בסלע, וקיומו קצר יותר ממה שנוהגים לחשוב. ראשיתו בתמורות והתפתחויות שאירעו בשנות ה-60 של המאה הקודמת, באדמיניסטרציות של נשיאים דמוקרטיים, קנדי וג'ונסון; אך הוא גובש, ובאמת החל להתקיים, רק בימי מלחמת יום כיפור בתקופתו של הנשיא הרפובליקני השינוי במחולקת, ריצ'רד ניקסון.

מהעובדה שבשנות ה- 50, בתקופה בה האוריינטציה הפרו-ערבית במחלקת המדינה השפיעה על הנשיא אייזנהאואר ואנשיו, שהיו בלאו הכי עסוקים בשיקולי המלחמה הקרה, לא התקיים קשר חם וידידותי בין וושינגטון וירושלים, ניתן להסיק כי אסור לחשוב שקשר מיוחד בינינו ובין האמריקנים הוא נכס נצחי.

עם זאת, ב-35 השנים האחרונות, הקשר התגבר על מתחים רבים, וחילוף משמרות בין דמוקרטים ורפובליקנים בממשל, או בין ממשלות ליכוד, עבודה וקדימה אצלנו. כלומר, משום שבקשר זה יש כוחות חידוש והתמדה, יש להיזהר מהתנבאויות קיצוניות שמתוך סדר יום פוליטי זה או אחר מדברות על תמורה זו או אחרת באופק שתביא, כביכול, לקצו של הרומן בין וושינגטון וירושלים.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה

שותפות בערכי יסוד

בתקופת המלחמה הקרה היה ניתן לפרש את הקשר המיוחד כפרי שיקולים אסטרטגיים-ביטחוניים של אמריקה בהתמודדותה עם הקומוניזם הסובייטי. אבל המשכו של הקשר כ-20 שנים לאחר נפילת המסך הברזל מוכיח כי הוא מושתת על שותפות דמוקרטית-תרבותית בין ארה"ב ומדינת ישראל.

ואמנם עם כל הזהירות שהיסטוריון צריך לייחס לשימוש במושגים גרנדיוזים כמו "ציוויליזציה נוצרית-יהודית"- הרי הוגים יהודים בגרמניה נהגו להשתמש במינוח כזה לתכליות שונות ומשונות דור אחד או שניים לפני עלייתו של היטלר - חייבים בכל זאת להודות שהסיבה למערכת היחסים החיובית שמתקיימת שנים רבות בינינו ובין ארה"ב נעוצה לא ברמה של הפוליטיקה החולפת, אלא ברמה של שותפות בערכי יסוד.

ועם כל זה, קיימות סיבות לדאגה על עתידו של הקשר עם ארה"ב, ערב העשור החדש. השנה שאני עובר, כמרצה אורח, בלב ארה"ב, במדינת אוהיו שמייצגת היטב את מגוון האוריינטציות הליברליות והשמרניות שישנן בפוליטיקה האמריקנית, די מחזקת את חשש זה.

עניין של לאומיות

הקושי לאו דווקא יימצא בפוליטיקה המסוכסכת שתעסיק אותנו משעה לשעה בעשור החדש. כלומר, מבחינת שמירת הקשר האסטרטגי עם ארה"ב, השילוב של התמדה עקרונית, והערכויות לפשרות פרגמטיות, שבשני העשורים הקודמים הביאו לתהליך אוסלו ולהינתקות מעזה, יבוא לידי ביטוי בעשור החדש בהחלטות מקובלות על כל הצדדים בקשר זה, באשר לעתידן של התנחלויות. מה שיוחלט יוחלט.

אתגר קיים לא ברמה פוליטית זו, אלא בתמורות במשמעויות של לאומיות ודמוקרטיה שפוקדות את ארה"ב בעידן של ברק אובמה. בעוד שהציונות אצלנו ממשיכה להידבק לדגם לאומי שנוצר באירופה בסוף המאה ה-19, אמריקה פורצת את הדרך בעידן הגלובליזציה לפרדיגמת הרב-תרבותיות. הפרדיגמה הזו מורגשת בכל תחום החיים בארה"ב - במדיניות התעסוקה בחברות כלכליות ובאוניברסיטאות ציבוריות, בהרכבן של מפלגות פוליטיות, במדיניות ההפליה המתקנת להעצמת בני מיעוט, וגם בקביעת סדרי עדיפויות במדיניות החוץ.

בכלכלה, בבידור, וכן במדיניות חוץ, האמריקנים בדור הנוכחי ובדורות הבאים, יתייחסו ביתר קלות לחברות כלכליות, ולמדינות שעברו את אותו מהפך רב-תרבותי שהביא במדינתם לבחירת איש שחור לנשיאות. הליברליות שבחרה את אובמה מדברת בשפת הרב-תרבותיות שטרם נקלטה בארץ; והיא תחפש שיתוף וחיזוק קשרים עם מדינות שמחפשות את הדרך להעצים בני מיעוט, ולאו דווקא עם מדינות שממנות כשרי חוץ טיפוסים שמדברים על עריכת מבחני נאמנות לבני מיעוט.

אם ייקלע הקשר המיוחד בין ישראל וושינגטון לצרות בעשור החדש, סכסוכים על הקפאת ההתנחלויות יעמדו מאחורי הפלונטר רק למראית עין. הסיבה האמיתית לדאגה היא לא הקפאת, או אי-הקפאת, פעילויות בהתנחלויות, אלא הקפאת הציונות בקונצפציות לאומיות ישנות שלא יתאימו למעבר ההיסטורי של הדמוקרטיה המערבית לקראת פרדיגמת הרב-תרבותיות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully