לחזק את המערכת הפרלמנטרית

הדמוקרטיה הפרלמנטרית שלנו נקלעה למציאות קשה. מציאות זו היא תוצר של פער מתרחב והולך, כבר כמה שנים, בין הפרופיל של החברה הישראלית המשתנה במהירות לבין מוסדות הדמוקרטיה האמורים להכיל את השינויים ולתת מענה לצרכים החדשים. אבל המוסדות והמבנים הדמוקרטיים נותרים מקובעים. ניתן להצביע על שלושה אשכולות של איומים בתוך המציאות הפוליטית שלנו:

ראשית, האיום הנראה לעין - משילות הישרדותי: בשנים האחרונות היכולת של ממשלה נבחרת להציע ולבצע תכניות ארוכות טווח, להוביל מהלכים ולהיענות לבעיות בתחומים שונים (מדיניות חוץ וביטחון, כלכלה וחברה וכו') הולכת ונעשית מוגבלת יותר ויותר. על רקע זה מתפתחת ומתרחבת גישה הישרדותית בבניית ההסכמים הקואליציוניים. ההסכמים הקואליציוניים נכבלים בכבלים מצד מפלגות קטנות, המשקפות אינטרסים סקטוריאליים צרים על חשבון מחויבות לאינטרס הציבורי הכללי. וכך, האילוצים הקואליציוניים מטילים כבלים על תפקוד הממשלה ופוגעים באפקטיביות שלה לאורך זמן.

שנית, סקטוריאליזציה: מפלגות סקטוריאליות מעמידות אינטרס סקטוריאלי ולעתים בדלני על חשבון מבט כולל, המשקלל את הצרכים החברתיים מתוך מחויבות לכלל האזרחים. המפלגות הסקטוריאליות הללו, כופות מכירה של נכסים ואינטרסים ציבוריים (למשל, ביטול הקצבאות, ויתור על תכניות ליבה במערכת החינוך וכיו"ב), הן האחראיות להתעצמות המשילות ההישרדותית.

מאז כינון "הבחירה הישירה", ולמרות שזו כבר עברה מהעולם, חלה שחיקה עמוקה במעמדן ובכוחן של המפלגות ה"כלליות" (מפלגות שהאינטרס הלאומי – בתחומי המדיניות והביטחון, החברה והכלכלה וכו', כלומר של האינטרס רווחת הכלל – נמצא בראש סדר היום שלהן) וביכולתן להנהיג מימוש של השקפת עולם ומדיניות. בד בבד, התפתחו תהליכים פנים-מפלגתיים במפלגות ה"כלליות", המפוררים את היסודות של המפלגה כגוף אורגני ואת האמון שהציבור רוחש לה (מ?פקדים פיקטיביים, שיטת הבחירות המקדימות וכיו"ב). אחת התוצאות היא פגיעה של ממש במחויבותם של נבחרי הציבור למצע ולמדיניות של מפלגותיהם. אין משמעת סיעתית ובמקומה התפתחה תת-תרבות של "מורדים" בראש הסיעה. ובצד כל אלה התפתחה גישה אנוכית קצרת ראות וקצרת טווח מצד ראשי המפלגות, המעמידה את סיכויי ההיבחרות מעל כל שיקול אחר. כך למשל, את מערכת הבחירות לא מנהלות המפלגות, אלא "יועצים אסטרטגיים" בשכר.

הסקטוריאליזציה – תולדת הבחירה הישירה, שניפצה את תשתית המשטר בישראל – מהווה תמריץ להעמקת השסעים, למינוף האלימות המילולית ולהתחזקות המגמות האנטי-מערכתיות. בעקבות השינויים הדמוגרפיים (בעבר, בהווה ובעתיד) סביר שיתחזקו מגמות הסקטוריאליזציה ועמן כוחן של המפלגות הסקטוריאליות.

שלישית, תרבות של אנטי-פוליטיקה: מתגברת השחיקה במידת האמון שהציבור רוחש למוסדות הדמוקרטיה ומתוך כך ללגיטימציה של שיטת המשטר. הציבור לא הטמיע ולא קיבע בתודעתו את דגם המשטר של הדמוקרטיה הפרלמנטרית. ובנוסף, שלוש קבוצות גדולות ובעלות חשיבות בחברה הישראלית – חרדים, ערבים ויוצאי ברית המועצות לשעבר – אינן מקבלות, מי יותר ומי פחות, את כללי המשחק הדמוקרטיים.

קיימת זיקת גומלין הדוקה בין שלושת תחומי האיומים, בין השחיקה ביכולת המשילות, הסקטוריאליזציה והתגברות משמעותית של הסנטימנט האנטי-פוליטי. זיקת הגומלין הזו מחייבת לשקול כל הצעת תיקון בשיטת השלטון, לפי מידת השפעתה על כל אחד מתחומים אלה ועל המכלול של שלושתם. יש קשר בין החתירה למשילות יציבה ואפקטיבית לבין הקטנית הסקטוריאליזציה.

ניתן לסלול את דרך התיקון כאשר היא מתייחסת לכל ההיבטים של האיומים הקיימים. דרך זו עוברת על התוואי של הדמוקרטיה הפרלמנטרית. ובמילים אחרות, רפורמה פוליטית בישראל פירושה חיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ייצובה, השבחתה ושימורה. מהם יעדיה של הרפורמה הפוליטית?

משילות יציבה אשר תושג על ידי ביסוס מפלגות ו/או גושים פוליטיים גדולים כאשר הללו יוכלו להציג עקרונות למדיניות ארוכת טווח המעמידה את טובת הכלל במוקדה לפני בחירות, והמאפשרת לממש וליישם אותם אחריהם.

צמצום הסקטוריאליות ובמקומה אינטגרציה של הקבוצות המצביעות עבור מפלגות נישה על ידי התאמות בשיטת הבחירות. מימוש משימה זו הוא תנאי ליציבות שלטונית וצעד לקראת תרבות פוליטית בריאה המושתתת על מגמות אינטגרטיביות לעומת מגמות מפוררות, המעמיקות שסעים.

ולבסוף - השתתפותיות (participatory democracy) שפירושה העצמת היכולת והעניין להשפיע, במישרין ובעקיפין, בכל נושא הקשור לחיי היחיד והכלל, מרמת הקהילה דרך הרשות המוניציפאלית ועד בית הנבחרים.

ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה