המציאות המדומה של הכלכלה הישראלית

"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב" (תהילים, פרק ל"ד, פסוק י"ג)

לפני שמנסים להעריך כיצד נחיה בעשור הבא, כדאי לאמץ את קביעתו של ספר תהילים ולנסות לעמוד תחילה על המבנה הכלכלי הנוכחי של המשק הישראלי, תוך בירור נוקב ויסודי של המשמעויות הכלכליות והחברתיות של הכשלים והעיוותים הרבים מספור הקיימים במסגרתו.

מטרתו של הבירור אינה לבכות על חלב שנשפך בעשור האחרון, ואף לא על זה שנשפך ב-35 השנים האחרונות - שנים בהן שינתה כלכלת ישראל מגמה והחלה להרחיב פערים בינינו לבין מדינות המערב. בניגוד למגמה החיובית, היציבה והניכרת של חצי יובל השנים הראשונות להקמת המדינה ולביסוסה. האמת צריכה להיאמר: אם ברצוננו לשנות שוב את המגמה, משהו השתבש בדרך שבה עברה המדינה ממשק סוציאליסטי למשק קפיטליסטי. לו עם חפץ חיים אנו, שומה עלינו להכיר במצבנו, לברר את הגורמים, המנגנונים והיעדים שהשתבשו ולהציע משנה חדשה למשק הישראלי.

החדשות הרעות מתמקדות בבירור מצבנו האמיתי. במסגרת זו, השוואה של התוצר המקומי הגולמי לנפש של שנת 2008, המייצג את ההכנסה הלאומית לנפש (בסופו של מחזור הצמיחה החמש שנתי של השנים 2003 - 2008, ולפני תחילתו של המיתון הנוכחי בעולם ובישראל), מראה כי מדד זה הגיע לכ-27 אלף דולר בלבד בישראל, בהשוואה לכ-46 אלף דולר בארה"ב ולכ-50 אלף דולר בממוצע במדינות האיחוד האירופי.

מדדי עוני שונים, יחסיים ואבסולוטיים, מצביעים על תמונה עקבית קשה אף יותר. לא זו בלבד שרמת החיים הממוצעת בישראל נמוכה במיוחד, אלא שגם התפלגותם של מרכיבי הממוצע, בין שכבות האוכלוסייה השונות, מעוותת בראייה מערבית. על פי מדדים אלה, רמת העוני בישראל גבוהה יותר ממרבית מדינות המערב (ולפי חלק מהמדדים נופלת רמת העוני בישראל רק ממדינה מערבית אחת או שתיים). למעשה, כחמישית מהאוכלוסייה בישראל, ובה כ-760 אלף ילדים, חיים מתחת לקו העוני.

דו"ח בנק ישראל לשנת 2008 אף קובע מפורשות כי נתוני העוני בישראל נותרים ברמה גבוהה מאוד (עלייה הדרגתית מאז שנות השבעים של המאה ה-20) הן בהשוואה למדינות ה-OECD והן בפרספקטיבה היסטורית. מחזור הצמיחה החמש שנתי של השנים 2003 - 2008, על אף אורכו ועוצמתו, לא זו בלבד שלא הפחית מרמות העוני אלא הוסיף עליהן.

אשר להשוואה בין לאומית של תחולת העוני, הרי זו מלמדת כי מרבית מדינות המערב נמצאות בטווח שבין 5 - 10 אחוזים, חלקן בטווח שבין 10 - 15 אחוזים ואילו בטווח של 20 אחוזים ומעלה נותרת ישראל, 23.6 אחוזים, כמעט לבדה בבדידות לא מזהרת (אלא אם כן מחשיבים מדינות דוגמת מקסיקו). מדינת ישראל היא אחת המדינות העניות ביותר במערב, אם לא הענייה מכולן, כמעט בכל היבט כלכלי או חברתי משמעותי. זנב לאריות.

המסקנות המרכזיות המתבקשות מניתוח המגמות הן שתיים: ראשית, אין די בצמיחה ואף בצמיחה מתמשכת (וכזכור היה מחזור הצמיחה של השנים 2003 - 2008 הארוך בתולדות המשק) כדי לשנות את המגמה ארוכת הטווח של תחולת העוני. שנית, לאמצעי המדיניות שנוקטת הממשלה השפעה שלילית, ישירה ומשמעותית, ביחס לתחולת העוני גם בטווחי זמן החורגים מהקצר. כלומר, מבנה המשק מונע את הגעתן של פירות הצמיחה לבסיס היצרני האמיתי של המשק, ציבור השכירים והעסקים הקטנים, ועל כן הוא מונע את השתרשותה של מגמת צמיחה ארוכת טווח במשק. זאת, בניגוד למבנה המשק והרכבו בחצי היובל הראשון להקמתה של המדינה.

הגם שדברים אלה עומדים בפני עצמם, הרי הם יפים שבעתיים ביחס לשתי קבוצות האוכלוסייה המרכיבות את מרבית העניים בישראל, החרדים והערבים. שתי קבוצות המתאפיינות בשיעורי תעסוקה נמוכים ובפריון ילודה גבוה. כידוע, לאורך השנים האחרונות נטו מקבלי החלטות בישראל לתלות בשיעור ההשתתפות הנמוך של ערבים וחרדים בכוח העבודה את האחראי המרכזי לתחולת העוני הגבוהה בשני המגזרים. כביכול, שיעור ההשתתפות הנמוך הוא המניע ולא התוצאה לרמת הצמיחה הנמוכה בישראל ולהרכבה, המפלה לרעה שכבות חלשות בכלל וקבוצות אוכלוסייה אלו בפרט.

ומה באשר לחדשות הטובות? ובכן, אלה קיימות והן אף טובות מאוד. מתברר, כי המשאבים החסרים למשק על מנת להתוות מגמת צמיחה חדשה נמצאים, רובם ככולם, בשליטתנו הישירה. לא גורמים חיצוניים ובלתי תלויים הם אלה שהשתבשו (מצב ביטחוני, מחירי חומרי גלם מיובאים או משברים עולמיים) אלא גורמים פנימיים הם הגורם המרכזי לאובדן העושר הפוטנציאלי.

המדיניות המקרו-כלכלית הרב שנתית הביאה להרכב מעוות של ביקושים לתוצר. זאת, באופן אשר דיכא מנועי ביקוש מרכזיים, צריכה פרטית והשקעה פרטית וסייע להטיה גדולה של המשק מעבודה להון. הטייתו של המשק מעבודה להון היא כה חריגה, עד אשר אין מדינה מערבית אחת שמספר מקומות העבודה בה ביחס לכוח העבודה הוא כה נמוך - 50% מכוח העבודה בלבד בהשוואה ל-60% לכל הפחות במדינות המערב השונות.

מרבית ענפי המשק השונים לוקים בכשלים ובחסמים תחרותיים אשר הממשלה עצמה יצרה במו ידיה, או לחילופין, נמנעה זה עשרות שנים מלהסירם. תופעה זו כה חמורה, עד אשר קשה למצוא גם מדינות לא מערביות שרמת התחרותיות בענפיהן נמוכה מהרמה המקבילה בישראל (המדורגת במקום ה-78 בעולם ברמת התחרותיות). מטבע הדברים, חוסר התחרותיות מגדיל את ההטיה של המשק מעבודה להון ובה בעת, פוגע אנושות ברמת הפריון במשק.

המגזר הציבורי בישראל, על אף מסירותם וכושרם של מאות אלפי עובדיו, נגוע בבעיות מינהל לא תקין, חוסר יעילות וכשלי ניהול, ההופכים את המשאב האדיר של תקציב המדינה (אשר במרבית השנים היה ועדיין אחד מהגדולים המערב) לכלי לא יעיל. כך, נפגע הציבור פעמיים. ראשית, עול המסים הכבד המוטל באופן לא שוויוני, בעיקר על הכנסתם הפנויה של שכירים (במישרין באמצעות מס הכנסה אך בעיקר בעקיפין באמצעות נטל המיסוי הגבוה במערב הקיים בישראל). שנית, יעילות ההקצאה של תקציב המדינה יורדת בחלקה לטמיון עקב כשלי הניהול והמינהל הלא תקינים.

פשעים ועבירות קלות, כשם סרטו הנודע של וו'די אלן, הפכו למכת מדינה בישראל (לרבות העבירות החמורות על חוקי העבודה המסייעים אף הם להטיה של המשק מעבודה להון), שהשפעתה על ההשקעה הפרטית ומכאן על פוטנציאל הצמיחה לאורך השנים גבוהה ומשמעותית. השוואות בין-לאומיות של מספר השוטרים לנפש, לוח הזמנים של מעגל האכיפה (חקירה, אישום והרשעה), גודלה היחסי של פרקליטות המדינה, מספר השופטים ועוד, מראים כי ישראל בולטת לרעה במדדים רבים בהשוואה למדינות המערב.

אפליות של מגזר או מגדר אף הן כה טבועות במשק עד שעינינו טחו מלראות כי חלק ניכר מפוטנציאל הצמיחה של המשק הישראלי יורד לטמיון עקב ההזנחה הנפשעת של מגזרים שלמים באוכלוסיה. אפליות אלה, כמו גם היחס לעובדי הקבלן ולעובדים הזרים, הן אולי קצה קצהו של השיבוש הגדול שחל באיכות החינוך וברמת הערכים המאפיינת אותנו.

רגולציה חסרה ולא אפקטיבית הפכו את שוק ההון הישראלי לעמק הבכא של החיסכון הפרטי. פירמידות, בעיות סוכן, התערבויות ממשלתיות חפוזות ולא מתוכננות, חוסר מקצועיות משווע וחוצפה חסרת רסן של יזמים ופעילים. כל אלה הפכו את שוק ההון לג'ונגל של ממש. ובג'ונגל, כל דאלים גבר. מטבע הדברים, אין זה ציבור החוסכים הקטנים.

מדיניות הפרטה כושלת העבירה נתחים עצומים של הרכוש הציבורי לידי בעלי הון, באופן שחיזק דרמטית הן את הריכוזיות במשק והן את הטייתו מעבודה להון.

מדיניות עידוד היצוא בחרה כמעט תמיד בפתרון הקל והלא יעיל של פיחותים. זאת, תוך התעלמות הן מהנזקים הכבדים (אינפלציה, ריבית, אי וודאות, משיכת ספקולנטים ועלויות כבדות של ניהול רזרבות מיותרות) הכרוכים במדיניות זו והן מחוסר התוחלת שלה.

ברם, כל עוד קובעי המדיניות מעדיפים להאשים את נפגעי המדיניות, תחת אשר לברר את כשליה של מדיניותם, יתקשה הציבור לפקוח את עיניו ולראות טוב - כך, לא חפצים חיים ולא מגיעים למנוחה ולנחלה, לא בשנה הבאה ולא בעשור הבא.