פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הישראלים והפוליטיקה: כבר לא סיפור אהבה

      פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה דואגת מהירידה ההולכת וגוברת ברמת המעורבות הפוליטית של הציבור בארץ. הפתרון: לא לברוח מהפוליטיקה, אלא לנסות לתקן אותה

      הנטייה המחקרית "להכניס סדר" בהיסטוריה על ידי חלוקה לתקופות מובילה בהכרח לאינוס ועיוות מסוימים של המציאות. ואף על פי כן, דומה שבנוגע לעשור האחרון, הקביעה שהרומן בין הציבור הישראלי למערכת הפוליטית אינו משגשג, לא תלקה בכך.

      שנים רבות היתה החברה הישראלית ידועה ברמה הגבוהה של מעורבותה הפוליטית. למעורבות זו היו פנים רבות: שיעור הצבעה גבוה, חברות מאסיבית במפלגות, נאמנות מפלגתית מתמשכת, מעקב יומיומי אחרי חדשות פוליטיות ועוד. הציבור הישראלי גם התאפיין בדעות פוליטיות מגובשות וחלק כבוד לעוסקים בפוליטיקה.

      ואולם, נראה שסיפור האהבה הזה הולך ומתמסמס: רמת המעורבות הפוליטית של הציבור יורדת, לפחות ככל שמדובר באפיקים הפוליטיים הממוסדים ותחתיה מתפתחות עמדות אנטי-פוליטיות; הפוליטיקה נתפסת כיום כתחום "מלוכלך", והפוליטיקאים – כלוקים מוסרית מעצם טבעם. כפי שמרמזים ממצאי הסקרים, יש רוב למדווחים על עניין פוליטי ניכר, ולפיכך אין מדובר באדישות פוליטית אלא בכעס ובתסכול אזרחי נוכח מה שנתפס כמחדלים וחוליים מתמשכים של המערכת. אלא שביטויי כעס ותסכול אלה עלולים לסכן את עתידה של הדמוקרטיה הישראלית.

      ירידה בשיעורי ההצבעה בבחירות

      במישור הפורמלי, אנו עדים לירידה מתמשכת בשיעור המצביעים בבחירות. אמת, ישראל עדיין אינה נמצאת בתחתית סולם ההצבעה של המדינות הדמוקרטיות, אבל יחסית לעצמה לפני עשורים אחדים בלבד ויחסית לדמוקרטיות מבוססות אחרות, היא במורד המדרג, עם כשני שלישים בלבד של בעלי זכות בחירה המממשים את זכותם זו. יתרה מזו, ההימנעות מהצבעה אינה נחלקת שוויונית באוכלוסייה אלא מתמקדת במגזרי ציבור מסוימים, למשל, ערבים, צעירים חילונים ותושבי הפריפרייה. לעומת זאת, שיעור המצביעים מהמגזר החרדי הוא גבוה מאוד, מה שמחזק את הייצוג המפלגתי-סקטוריאלי של קבוצה זו.

      החברות במפלגות גם היא נמצאת בירידה מתמדת. אם כי המפלגות מדווחות על מספרים גבוהים יותר בהתבסס על רשימות משלמי מס חבר, בסקרים שבהם נשאלים המרואיינים על כך, רק כ-4% מדווחים על חברות במפלגות. במישור הבלתי פורמלי, אנו עדים לירידה דרמטית בקשב לתשדירי הבחירות ולשידורי חדשות, ולריבוי בשיח הציבורי של ביטויי סלידה מהמערכת הפוליטית ומן העוסקים בפוליטיקה. כך, למשל, במענה לשאלה בסקר מדד הדמוקרטיה 2008, רק ל- 3% מהמשיבים היו אסוציאציות חיוביות למילה פוליטיקה לעומת כשלושה רבעים מהמשיבים שדיווחו על אסוציאציות שליליות –מבחילה פיזית ועד המילים בגידה ורמייה.

      הדעה הרווחת הציבור כיום היא כי מי שאינו מושחת לא יגיע לצמרת הפוליטית. יתרה מזו, הציבור מעריך כי המערכת אינה יכולה להתמודד עם האתגרים העומדים בפני המדינה, למעט אולי בתחום הביטחון, שעליו מופקד בעיקר צה"ל, הזוכה בקביעות לרמת האמון הציבורי הגבוהה ביותר מכל מוסדות המדינה.

      מדוע זה מסוכן?

      מדוע הסנטימנט האנטי-פוליטי הזה הוא מסוכן? ראשית, בהיעדר אמון במערכת הפוליטית ובראשיה, נכונות הציבור לגבות מהלכים אסטרטגיים, אם וכאשר ייעשו, למשל החלטה להתקדם בכיוון של ביצוע רפורמות שלטוניות מרחיקות לכת, עלולה להיות נמוכה, מה שיקטין את הסיכוי ליישומן. שיח השחיתות הדומיננטי גורר מחד גיסא הפניה מאסיבית של משאבים חומריים ותודעתיים לחשיפת שחיתויות על חשבון פעילויות חשובות אחרות. מאידך גיסא, הוא גורם לפוליטיקאים לפעול מתוך עמדת התגוננות מתמדת ופוגע ביכולתם להתרכז במשימות המוטלות עליהם.

      מצב הרוח האנטי-פוליטי עלול גם להביא אזרחים רבים לוותר על פרוצדורות דמוקרטיות ולהטיל את יהבם על "מנהיג חזק". ולבסוף - הוא עלול להבריח אנשים ראויים מן הפוליטיקה הממוסדת, ולהותיר אותה עם מי שאכן אינם כשירים להנהיג ולקבל החלטות מדיניות גורליות. ה"טובים" ימצאו לעצמם אולי כר פעולה פורה וחשוב בזירת החברה האזרחית וירחצו בניקיון כפיהם, אלא שבין אם נרצה ובין אם לאו – ההכרעות האמיתיות מתקבלות ברמת הפוליטיקה הממוסדת, ולפיכך, כפי שקבע חוקר אמריקני של התחום, "הפוליטיקה היא אכן מלוכלכת. אלא שאין זה דבר שיש לחשוש ממנו אלא לתקנו".

      פרופ' תמר הרמן היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה