צום עשרה בטבת, שחל היום, מעצים את תחושת הבדידות היהודית על רקע חג המולד. לעיתים קרובות "נופל" חג המולד בתוך ימי החנוכה, ויהודי הגולה מציבים מול נצנוצי האשוח את להבות החנוכייה ומתנחמים בגבורות ישראל. אבל השנה אנחנו מציינים בסמוך לחגיגותיהם את יום תחילת החורבן הלאומי שלנו.
במסגרת מאמציה להתקבל למשפחת העמים ה"נורמליים", מנסה ישראל - כפי שניסו יהודים בכל המקומות ובכל הדורות - להיראות פחות יהודית ויותר "כמו כולם". אבל העולם המערבי, זה שבהשפעתו וכדי להידמות לו הפכה החברה הישראלית ליותר חילונית, הוא באופן פרדוקסלי עולם דתי מאוד. לא כולו הולך בימי ראשון לכנסייה ולא כולו מאמין במוצהר בבנו של האלוהים או אף באלוהים עצמו. אבל הדת הנוצרית זורמת בעורקיו.
זה ניכר במיוחד בחגים הנוצריים. לא לחינם החליטו יועצי התדמית של הנשיא אובמה כי חשיפת משפחתו החוגגת עשויה לסייע להחייאת הפופולריות הדועכת שלו בארצו וברחבי העולם. זה ניכר בפרטים קטנים וגדולים של חיי היום יום בארה"ב ובאירופה. וזה ניכר - לא נעים לומר זאת אך אין מנוס - ביחסו של העולם המערבי אל כל מה שאיננו נוצרי.
"המציאות מדברת בעד עצמה"
הנצרות היא תשתית הדנ"א של האדם המערבי, ברירת המחדל האולטימטיבית של האנושות הנאורה; היהודים - מה שלא יעשו ואיך שלא ייראו ויתנהגו - יישארו קשים לעיכול. לא זו בלבד שאיננו נוצרים, עצם קיומנו איים על הנצרות מאז ומתמיד ואם היום ישראל משגשגת, איפה זה מעמיד את המשיח הנוצרי ואת מאמיניו שנבחרו כביכול "להחליף" אותנו אחרי שהאלוהים מאס בנו?
יותר ויותר מנהיגים נוצרים, אפילו במתחם הקתולי המבוצר יחסית, מכירים היום במצבה החדש של הנצרות. היא לא עומדת "במקום" היהדות, אלא לצידה. המערב מקווה לכפר על חלקו בפשעי השואה גם בהשפעת הגישה הנוצרית החדשה הזאת, על ידי תמיכה עקרונית בקיומה של מדינת ישראל.
אמנם רצח יהודי אירופה לא היה יכול להתרחש ללא היסודות הנוצריים הטבועים בגנום המערבי (היסודות הללו הצמיחו את השנאה ההיא וגם היום הם פועלים מתחת לפני השטח הפוליטי הנאור ולפעמים מעליו) אבל בסך הכל נמצאים גילוייה של האנטישמיות בירידה בסך הכל היא מרוסנת. דומה כי האתגר שהיהדות יכולה להציב בפני העולם המערבי-נוצרי כיום הוא שהמדינות הנאורות יסייעו לישראל להתגבר על העולם המוסלמי נושא דגל שנאת ישראל בעת הזאת.
אם עד הזמן האחרון חיפשנו את האנטישמיות רק במקומות ובשפות שהתרגלנו בעבר למצוא אותה בהם; ואם חשבנו שאם הנאצים התייאשו מלהשמיד אותנו אז הכל בסדר - היום אנחנו קצת יותר מפוכחים. אבל רבים מאיתנו טרם תפסו את גודל הסכנה. רבים טועים עדיין להפריד בין האיסלאם הגדול, "הקיצוני", לבין נציגיו עלי אדמות פלשתין כל מיני אבו מאזן שאפשר לפייס אותם על ידי חלוקת הארץ.
אבל המציאות מדברת בעד עצמה. ואם לא - חמאס מדבר בשמה. את המלאכה שהנאצים לא הספיקו לסיים, אומרים הפרטנרים המוסלמים ל"שלום", יסיימו הם על פי מצוות הקוראן. בעודו חוגג את נאורותו וצדקת דרכו, חייב העולם המערבי להבין שאנחנו, שם בחוץ, נתונים בסכנה אמיתית.