שנה אחרי: מה עשיתם עם הניצחון שהבאנו?

מבצע "עופרת יצוקה" יצא לדרך לאחר שמונה שנות התעצמות חמאסית ושיבוש שגרת חייהם של עשרות אלפי ישראלים החיים בגזרת "עוטף עזה". מטרתו הרשמית והמצומצמת של המבצע הייתה "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן".

על משקל "הניתוח הצליח, אך החולה נפטר" ניתן לומר בקול ענות חלושה כי למעט חיזוק ההרתעה, במיוחד על רקע אי ההצלחות במלחמת לבנון השנייה, המבצע שנפתח בהפתעה, נוהל בחוכמה ובמקצועיות צבאית ראויה לציון, נכשל בכל פרמטר מדיני ותודעתי. מאז סיומו המוקדם מדי של המבצע, נורו לעבר שטח מדינת ישראל מאות רקטות ופצצות מרגמה, הוברחו אלפי טונות של חומרי נפץ ואמצעי לחימה דרך מנהרות לתוך רצועת עזה, תל אביב נכנסה לטווח האיום והחמאס ממשיך להחזיק אותנו מהביצים באמצעות גלעד שליט, ומפורר את שלטון הפת"ח ביו"ש לאט אבל בטוח. אפילו החיזבאללה שנשאר בבונקר לאחר שראה את תהליך הפקת הלקחים בצה"ל, הרים ראש וחוזר לסורו המאיים. צה"ל הוכיח שוב את יכולותיו, המדינאים את אוזלת ידם.

פוטנציאל ההישג שהיה בטווח יד בפתיחת המבצע ובמהלכו, בו ניתן היה לרסק לחלוטין את יכולתו הצבאית של החמאס ולייבש אחת ולתמיד את צינור ההברחות, נמנע על רקע חוסר יכולת המנהיגות המדינית להמשיך במבצע במקביל להשבעתו של אובאמה לנשיאות. היחס של 1300 הרוגים מול 13, לא רק המם את גולדסטון ועוד כמה יפי נפש ישראלים, הוא היכה בסנוורים ובשכרון את המנהיגים שחשבו כי הנה הגענו אל השלווה והנחלה. חוסר יכולתה של המנהיגות המדינית בישראל להבין את אופיו ואורך נשימתו של החמאס הביאו לכך שהחמאס תרגם את הפסקת האש לניצחון מעצם החזקתו מעמד ולחיזוק שלטונו בעזה.

עוז רוחם של החיילים והמפקדים הלוחמים, קור רוחם של הרמטכ"ל ושל מפקד המבצע האלוף יואב גלנט, עמדו בסתירה להיסטרית הבחירות שבפתח שאחזה בפוליטקאים אשר ראו לנגד עיניהם את האפשרות לתרגום ההישגים הצבאיים לקולות בקלפי. במקום למנף את ההישגים הצבאיים המצומצמים בשל הסיום המוקדם ולהביא לתודעת העולם המערבי את השימוש הרצחני שעשה החמאס בתושבי הרצועה הנתונים למרותו, העדיפו הפוליטיקאים להכניס את עצמם לתמונות הניצחון שלא היה. שר הביטחון שניחן ביכולת ניהול צבאית מדינית מבריקה, גמר מוקדם מדי ורץ לספר לציבור במקום לנצל את המומנטום הצבאי ולהכריע את החמאס. נדמה לי כי גם הוא מבין היום את גודל הפספוס הצבאי ואולי אף האישי.

העימות הבא ברצועת עזה עומד בפתח. אם לא השנה אז בשנה הבאה, יאלצו לוחמיו המסורים של צה"ל ומפקדיו להילחם שוב בחמאס חזק, אלים ומאובזר יותר. אם היו המדינאים שלנו מתארים לעצמם כי בתוך שנה יוכנס גוש דן לטווח האיום של החמאס וכי שלטונו של החמאס לא רק שלא יחלש, אלא שהוא מאיים יותר מתמיד על המשך שלטון הרשות הפלסטינית ביו"ש. אילו היו הפוליטיקאים מבינים את משמעותה של הכרעה תודעתית לפחות כמו שהם חושבים שהם מבינים בתקשורת, לא רק שלא היינו נאלצים לספוג את חרפת גולדסטון וצווי מעצר בלונדון, היינו ממשיכים במבצע או לכל הפחות פותחים מיד במתקפה הסברתית שהיתה מאריכה את משך ההרתעה ואת נכונות העולם המערבי לפתוח את סגור ליבם ולהוציא את החמאס מחוץ לחוק הבינלאומי.

נכון להיום חזרנו למגננה ולהתנהלות בלתי אפשריים. החמאס מסתובב בעולם בחליפות במקום בשכפ"צים, אנחנו לא מגיבים כמו שצריך על המשך שיבוש חיי השגרה של תושבי "עוטף עזה", אנחנו מסתמכים על טוב ליבם של המצרים במאמץ לעצור את ההברחות, אנחנו מבקשים מתווכים גרמנים כדי להחזיר את גלעד שליט הביתה ונאלצים להתנצל על כך שעשינו את מה שנדרש כדי להגן על תושבי המדינה ולאפשר להם לקיים שגרת חיים נורמאלית. יכולנו להיות במקום אחר אילו השכלנו לנצל את הכוח וההזדמנות. יכולנו לגרום לחמאס להסתפק בשלטון אזרחי, להחזיר את גלעד במו"מ ישיר, לייצר הרתעה אל מול אויבים פוטנציאלים אחרים ולחסוך את הצורך להשתמש בכוחו של צה"ל לשנים רבות בעתיד. איזה בזבוז

*תא"ל (מיל') צביקה פוגל היה מפקד מערך האש בפיקוד הדרום בזמן מבצע עופרת יצוקה