התקשורת הישראלית, האוהבת ימי זיכרון וימי הולדת, שבה עכשיו אל מבצע עופרת יצוקה. המועד מתאים במלאת שנה למבצע אפשר למדוד מה היה לפני ומה קורה אחרי. הפיתוי הגדול בסיכומים מעין אלה הוא לתאר את המציאות בצבעים של שחור ולבן. מהפך. כמה היה לנו רע והנה, עכשיו כמה טוב לנו. ובאמת, העיתונאים שביקרו אצלנו השבוע לא התקשו למצוא את התושבים, ובעיקר הילדים שסיפקו את התיאורים האלה בנאמנות. איך היינו נפחדים לפני ואיך עכשיו אנחנו שלווים ומאושרים.
ובכן תמונת המצב קצת יותר מורכבת קווי המציאות קצת פחות חדים. החיים כאן ביישוביי עוטף עזה, בשמונה שנות ירי הקסאמים, היו אכן מסוייטים. רק מי שחווה את האימה ואת אי הוודאות יכול להבין לנפשנו. היום, לאחר המבצע שלא היה צודק ממנו, הפחד לא נעלם הוא הפך לחשש, הסיוט לא נגוז, הוא הפך לזיכרונות טריים וכאובים. אלה לא רק הקסאמים שממשיכים ליפול פה בטפטוף ושבים ומפרים את השקט השברירי. זאת הידיעה הברורה שלנו, תושבי שדרות ומערב הנגב, שמעברו השני של הגדר עדיין יש מי שמבקשים לפגוע ולהרוג בנו ושהם מצטיידים בכלי נשק ובמשגרים. הרצון לפגוע בנו לא נעלם, הוא רק ממתין לשעת כושר.
אנחנו חוזרים אפוא לשגרת החיים המוכרת לתושבי המרכז, אבל בחשש ובזהירות. אנחנו שבים לישון לילות שלמים מחוץ לממ"ד, אבל האוזניים עדיין כרויות לשמוע את הצבע האדום. אבל ההישג הגדול ביותר של מבצע עופרת לא ניתן לערעור: חזרנו להיות חלק ממדינת ישראל, הדרום המוכה והחבול סופח שוב למדינת ישראל הריבונית. החמלה והצער שבהם עטפו אותנו החברה וההנהגה הישראלית, התחלפו בסולידריות ובאחריות ובשותפות גורל.
ללא חרטה וללא הסברים
מילה אחת על הנוהג הישראלי הנפסד, לירות ולבכות. מבצע עופרת יצוקה היה מוצדק מאין כמוהו הוא אפילו התחיל באיחור רב, לאחר שנים של ירי קסאמים ומרגמות אל אזרחים שלווים שום מדינה ריבונית לא צריכה להסכים לאיום כזה על תושביה וממשלת ישראל התמהמהה להכיר בכך. אבל, כדרכינו, לאחר שנגמרה הלחימה ולאחר שהטרור, גם אם לא מוגר, נאלץ לנצור את האש, הנה נשמעים אצלנו קולות החרטה וייסורי הנפש.
אפילו בתוכנו, כאן בדרום, יש אישים מוערכים שתמכו במבצע אבל אחריו הם יכולים לשוב ולהפגין מצפון מתייסר. הפעלנו אש מוגזמת, הם כותבים, פגענו בלי צורך באזרחים, כאילו הייתה לנו ברירה ועכשיו הם תובעים להסיר את "המצור" כאילו ישראל עודנה שולטת ברצועה.
איננו שואפי קרבות ואת המלחמה אנחנו, תושבי עוטף עזה, שונאים. איננו חדורי נקם ואנחנו כואבים את סבל אחינו האזרחים מעבר לגדר. אבל גם איננו מוכנים לשוב לסיוטים של שמונה השנים שלפני המבצע. את האחראים לסבל ולהרג האזרחים ימצאו העזתים בחצר ביתם ובמשרדי החמאס שאותו הם עצמם בחרו. ידינו פשוטה לשלום ואם אתם רוצים בה, הרפו ממשגר הטילים.