פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש עתיד לעיתונות, לא לעיתונים

      אם מישהו היה יודע מה יהיה בעתיד, הוא היה ממלא טופס לוטו ולא הולך להיות עיתונאי. מזכ"ל מועצת העיתונות אריק בכר רואה עתיד ירוק למקצוע

      רוצים את העתיד ב-300 מילה. זה מה שהם רוצים ממני בוואלה! איפה תהיה העיתונות בעוד עשור, הם שואלים. כאילו שאני יודע איפה היא תהיה בעוד שנתיים. כאילו ידעתי לאן השנים יטיסו אותי כשהגעתי לעיסוק התזזיתי הזה בשנת 1971.

      אני עדיין שומר אותה אצלי בבית, את מכונת הכתיבה שלי. אוליבטי דגם לטרה-32. היא חרשה אתי את כל העולם, מג'בלאות ביירות לשדות המוקשים של אנגולה, מהדיונות של נמיביה לגבעות השומרון, הרבה לפני שהנוער הנקרא כיום על שמן בא לעולם.

      ואם העבר הזה יכול לספר לי משהו, הרי זה שיש תשעה קבין של אווילות ויהירות בניסיון לחזות את העתיד של העיתונות. כי, במבט לאחור מעבר לאותן שנים ארוכות, לא היה לדמיוני כל סיכוי לחזות לאן שניים-שלושה עשורים ייקחו את המקצוע הזה שלי.

      האלה שהתקשרו מוואלה! בטח חושבים שהטלפון הסלולארי ניתן במעמד הר סיני. שהאפשרות לשאול כל שאלה בהקשת כמה כפתורי פלסטיק ולקבל תשובה מיידית; להיות חבר של כל העולם בו-זמנית; לראות בניינים קורסים בצד השני של הפלנטה עוד לפני שהאבק שקע עליהם – שכל אלה איתנו מאז ומעולם.

      אז בואו ואספר לכם על ימים, רק לפני 20 שנה, שהסקופ היה רחוק לפחות כמו המרחק שלנו, העיתונאים, מהטלפון הציבורי הקרוב. ושאת החדשות שלנו הבאנו לעולם במהירות של טלפרינטר מקרטע, שזה בערך 200 מילים בדקה, לפני תקלות טכניות, ולא כמו היום, כשאפשר להוריד בלוקבסטר הוליוודי, ממחשב של חנון שאתם לא מכירים בחוג הקוטב, בזמן שלוקח לכם להכין כוס קפה במטבח.

      אתם באמת חושבים שהדמיון שלי, לפני 20 שנה, היה מסוגל לראות את כל זה בא?

      מכה לדפוס, בשורה לסביבה

      אבל אם אתם בכל זאת מתעקשים, בדבר אחד אני כמעט בטוח: בעוד עשור, יהיו מעט מאוד אנשים בעולם שיקבלו את דיאטת החדשות שלהם על נייר. בני דורי מבכים את העתיד המנוכר הזה, אבל אני דווקא מוצא את עצמי בצד של העצים המסכנים בסקנדינביה. אני מוכן להתערב שהיו באזור מסופוטמיה כמה זקנים שקיטרו, לפני אלפי שנים, כאשר הפסיקו שם לכתוב על לוחות אבן ועברו לפפירוס. ואני זוכר את החרדה שתקפה אותי כשהנחיתו עלי את מעבד התמלילים הראשון אצלנו במשרד, וביקשו ממני בנימוס לתת לאוליבטי שלי לנוח.

      אז היום מאיימים עלי שהעיתונות המודפסת הולכת להיעלם. ואני שואל – אז מה? מה הטעם לכרות עץ ענק בפינלנד, לשנע אותו למפעל מזהם, לדפוק לו את הצורה עד שהוא הופך לגליל נייר כבד שמוטען על אונייה נוטפת חומרים מזהמים, ולטבול אותו בדיו מטנפת-אצבעות בישראל, רק כדי לספר לאנשים סיפורים שאפשר להעביר נקי ומיידי על איזה קורא ספרים דקיק, רב-שימושי?

      העתיד בעשור הקרוב מרתק, בדיוק כפי שהוא בתחילתו של כל עשור. וגם אם כמעט בלתי אפשרי לשרטט אותו במדויק מדמיוננו השואב את מוגבלותו מהעבר, העיתונות הולכת להיות חזקה יותר בסופו. פחות מזהמת את הסביבה, ועם קצת מזל ואתיקה, פחות מזהמת בכלל.

      * הכותב הוא מזכ"ל מועצת העיתונות. בעברו היה במשך שנים רבות כתב סוכנות "רויטרס" בישראל וברחבי העולם, ועורך חדשות החוץ של "מעריב".