בבואנו להידרש לשאלה של מצב זכויות האדם בישראל בעשור האחרון ובעיקר לשאלת ההשוואה לעומת שנים עברו, יש לומר שקשה מאד לכמת או לנסות להשוות את מצבנו כיום לעומת מצבנו בסוף העשור הקודם.
עם זאת, ניתן בהחלט לדון במצבו העדכני של המוסד החשוב והקריטי ביותר לשם שמירת זכויות האדם בישראל - בית המשפט העליון. לאורך שנים פיתח ומיסד בית המשפט העליון את ההגנה על זכויות האדם, באמצעות פסקי דין תקדימיים לאורך שנים, אשר היוו דה-פקטו תחליף, גם אם חלש, למגילת זכויות בישראל. בתחילת שנות ה-90 תרמה כנסת ישראל תרומה חשובה למאבק על השמירה על זכויות האדם בכך שחוקקה שני חוקי יסוד חשובים: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. באמצעות פסיקת בית המשפט שבאה לאחר חוקים אלה, התחזקה באופן משמעותי ההגנה על זכויות האדם בישראל, בעיקר בהיבט של פיקוח בית המשפט על חקיקה ראשית של הכנסת. רק לאחרונה הוכיח שוב בית המשפט העליון את מחויבותו לשמירה על זכויות האדם, ובעיקר זכויותיהם של החלשים ביותר, הזקוקים לעזרתו יותר מכל, כאשר פסל חקיקה של הכנסת המאפשרת הפרטה של בתי סוהר בישראל.
עוד בוואלה!
יש סיבה לאופטימיות
לפיכך, התפתחות מדאיגה שארעה בעשור האחרון, באשר לזכויות האדם בישראל, היא המתקפה על בתי המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט, וזאת בשילוב עם הירידה באמון בבית המשפט (על פי מדד הדמוקרטיה שעורך המכון הישראלי לדמוקרטיה, במהלך העשור ירדה רמת האמון בבית המשפט מכ-70% בשנת 2003 עד כ-50% בשנת 2008, אם כי בשנת 2009 חל תיקון מסויים במגמה זו). מתקפה זו, ששיאה היה בשורה של יוזמות אותן הנהיג שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, היוותה איום אמיתי על יכולתו של בית המשפט להמשיך ולמלא את תפקידו הייחודי.
בין השאר, הציע פרידמן לפגוע בסופיות ההחלטה של בית המשפט העליון לפסול חוק בלתי חוקתי של הכנסת, בכך שהכנסת תוכל לחוקק חוק זה מחדש, על אף פסילתו בבית המשפט ("פסקת ההתגברות"). כמו כן, הציע פרידמן להגביל את היקף יכולתו של בית המשפט לפסוק כאשר העותר שבפניו הוא עותר ציבורי ("זכות העמידה"), וכן הגבלת הנושאים בהם יכול בית המשפט לפסוק ("שפיטות"). בנוסף, העביר פרידמן מספר רפורמות שהמכנה המשותף שהלן הוא פגיעה בסמכויות נשיאת בית המשפט העליון ופגיעה בעצמאות מערכת המשפט ככלל. כמו כן, הועלתה במהלך כהונת הכנסת הקודמת הצעה להקים בית משפט לחוקה, אשר יכלול גורמים פוליטיים ודיינים דתיים, ויהיה בעל הסמכות היחידה לפסול חקיקה של הכנסת.
ניתן עם זאת לומר כי העשור מסתיים בנימה חיובית באופן יחסי, בעיקר משום שנראה כי עם כניסתו של שר המשפטים הנוכחי לתפקיד, שככה המתקפה החזיתית שתוארה לעיל, וגם אם ישנם חילוקי דעות הם בהחלט במסגרת של יחסי עבודה תקינים.
לסיכום, מעבר לאמירה הברורה כי יש לשמור ולחזק את מעמדו של בית המשפט העליון, יש מקום להעלות שוב על סדר היום הציבורי את הפתרון האמיתי שיכול לשנות בצורה מהותית גם את היקף זכויות האדם בישראל, וגם יקבע את מנגנוני השמירה והאיזון באשר לפגיעה בהם כינון חוקה אמיתית, הכוללת מגילת זכויות מלאה והקניית סמכות מפורשת המאפשרת לבית המשפט להתערב בכל מקרה של הפרת זכויות אלה.
* פרופ' מרדכי קרמניצר הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה