.
"רגע, תעזור לי להוריד את המעיל," מבקשת גברת עבת בשר מהשומר של החניון בשכונת מונטיפיורי. לצידם מכוניות ישנות. כנראה שיש ביניהם קשר רומנטי כי השומר מסיר ממנה את המעיל וחופן את פניה בשתי ידיו העבות, מביט בעיניה. בתוך הרחובות המחוספסים האלה, המחווה הזאת נראית לי נדירה. קשה לי להאמין שפנינים מסתתרות בתוך סלעים קשים, כאילו שפה רק צועקים ומדברים גסויות.
הוא לוחש לה משהו והיא מחייכת, חיוך של אישה שהתמימות כבר רחוקה ממנה. הוא מקרב אליה ראש, אני רואה רק עורף, הם מתנשקים, נשיקת פרידה כי הנה היא הולכת. אני ממהרת ללכת בעקבותיה, יש לה תיק גדול ושחור שמונח ברישול על סוודר ירוק. היא חוצה את שונצינו. מועדונים, מכוניות עומדות על המדרכות, צריפים קטנים רעועים לצד בנייני משרדים, בניינים שחורים מלכלוך והזנחה, קיר אחד כתום, ירוק וחום עם חלק מפסל של אישה ערומה, שעון ישן וברווז מאבן, שעטנז לא הגיוני של צורות, של צבעים, גברים גברים עומדים בשולי המדרכות מחייכים אליה חיוכים אחרים מאוד מחיוך השומר.
הם ממשיכים להביט עליה גם כשהיא חולפת, עוקבים אחרי תנועת האגן הגדול שלה. נדמה לי שאני שומעת צחוק פרוע. היא מטפסת במדרגות של אחד הבניינים ונעלמת, לא לפני שהיא מסובבת מבט. יכול להיות שהיא קלטה אותי? עכשיו אני לבד ברחוב, רעש של קידוחים, תרנגולות, מכוניות חוצות. עכשיו המבטים מכוונים כלפיי, אני מרכינה ראש. אני מחפשת מקום חם לשבת בו, לשתות קפה חזק וקצר. בדרך יש ריח של דג מלוח וחמוצים, של בירות וגשם.
אל תפספס
