סלאח וירושלים: הרחקתו של מסית מסוכן

הרחקתו של השייח' ראא'ד סלאח בצו אלוף מירושלים היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. מעט מדי מכיוון שאת סלאח צריך היה לעצור ולהעמיד לדין או לגרש מהארץ ולא רק מירושלים; מאוחר מדי כי פגיעתו הרעה של סלאח מתמשכת על פני שנים רבות ותרומתו לעימות האלים בין הדתות, הן כמתסיס ומסית ומבעיר דליקות והן כקנאי דתי, פחותה רק מזו של המופתי הגדול, חאג' אמין אל?חוסייני.

"אל?אקצה בסכנה", סיסמתו של סלאח כיום, היתה גם סיסמתו של המופתי הגדול, חאג' אמין, שהסית נגד היהודים ערב מאורעות תרפ"ט, אלא שאז לא היתה לנו מדינה, אלא מנדט בריטי. 80 שנה אחרי, הביאה ההשתהות של מדינת ישראל בהוצאתו של ראא'ד סלאח מהמשחק לנזקים קשים וממושכים שזמן רב יידרש כדי לתקנם.

סלאח, יחד עם אחרים, מוביל כבר שנים את ההכחשה המוסלמית של הזיקה היהודית לירושלים ולהר הבית ואת הכחשת קיומו של המקדש על ההר. הוא אחראי במידה רבה להיסטוריה האיסלאמית הערבית החדשה שהולכת ונכתבת בדור האחרון על ירושלים. ההיסטוריה המשוכתבת והדמיונית הזאת משנה את לוח הזמנים שהיה מקובל גם על המוסלמים, בספריהם שלהם, במשך מאות בשנים. היא מציגה את המוסלמים כמי ששלטו בירושלים אלפי שנים לפני היהודים, ואת מסגד אל?אקצה, שהוקם לפני כ?1,400 שנה, כמסגד שהיה שם עוד לפני היות המקדש ונבנה למעשה על ידי אברהם.

עם הכזבים ניתן עדיין להתמודד, באמצעות החפירות הארכיאולוגיות והממצאים המאלפים שנחשפים באדמת ירושלים כבר שנים רבות. אגב, החפירות עושות סדר בהיסטוריה של ירושלים וחושפות את עברה היהודי הקדום, ולכן סלאח כה חושש מהן.

אלא שסלאח נטל את עלילת "אל?אקצה בסכנה" שהמציא מורו חאג' אמין ושידרג אותה. הוא הסית ושילהב בעזרתה עד שכיום רבים ברחוב המוסלמי משוכנעים שאל?אקצה אכן בסכנה. את הדלק הזה שפך סלאח בכל הזדמנות: בסילואן ובשייח' ג'ראח שבירושלים, באום אל?פחם וכמעט בכל מקום שאותו פקד. בכך הביא לגלים של אלימות ופורענות.

תנועתו של סלאח עמדה מאחורי השמשת אורוות שלמה כמסגד בהר הבית עצמו וכן מאחורי רבות מהמהומות שהתפתחו סביב הר הבית בשנים האחרונות. סלאח ותנועתו גררו אחריהם אל תוך המערבולת הזאת גם את השחקנים האחרים בהר הבית ובירושלים, אלה המתונים (לפחות בפוטנציה): ירדן, הווקף והרשות הפלשתינית, שלא יכלו להרשות לעצמם להצטייר בעיני הציבור המוסלמי כמי שאינם נאמנים ולהוטים מספיק "להגן על אל?אקצה".

אחרי מלחמת ששת הימים גירשה ישראל את המופתי של ירושלים, שייח' עבד אל?חמיד א?סאא'ח, על פחות מאשר דברי שבח והלל והזדהות עם השאהידים או ציטוט עלילות דם נגד היהודים כמו זאת הרומזת ל"אכילת לחם בדמם של ילדים". א?סאא'ח, שאחרי 1967 הקים מחדש את המועצה המוסלמית העליונה שייסד חאג' אמין אל?חוסייני, היה דג רקק בהשוואה לשייח' סלאח שחולם על חיסול מדינת ישראל והקמת חליפו?ת מזרח?תיכונית. סלאח, למי שאינו בקיא, מדבר על הדם הפלשתיני שנמצא כביכול בבגדי היהודים, בדלתותיהם ובמזון ובשתייה שלהם.

הרחקתו של סלאח מירושלים לא תקטע את פעילותו. הרחקתו המוחלטת מהזירה, בין אם באמצעות גירוש או באמצעות משפט ומעצר, היא הכרחית. האיום שיצרו סלאח ובני דמותו בהר הבית השפיע במודע או שלא במודע גם על המשטרה, שמגבילה מאוד בשנים האחרונות כניסה של יהודים להר. לא הרבה נותר ליהודים בהר.

המקדש חרב, התפילה במקום נאסרה. עתיקות ההר נהרסות וחצרות המסגדים הפכו למוקד הסתה דתי ולאומי נגד ישראל.

כבשת הרש שנותרה ליהודים בהר, ואף מעוגנת בחוק, היא אפשרות הביקור בו. אבל במקום לאפשר זאת ללא מגבלות, התכופפה בשנים האחרונות המשטרה בפני איומים נוסח סלאח, ויש במערכת הביטחון מי שהופך את היוצרות ורואה במאוימים, המבקרים היהודים, איום על שלום הציבור.

עתה, כשסלאח רחוק מירושלים, מותר לקוות שגם התמונה הזאת תשתנה.