האם האסטרטגיה הנכונה להתמודד עם צריכת שרותי זנות היא בהפללת לקוחות "תעשיית שירותי המין" בישראל? עד היום הדיון בנוגע "לתעשייה" זו התמקד בשאלה האם יש לתת לגיטימציה לזנות באמצעות חקיקה מסודרת שתמסד את הזנות, בנשים בזנות, בנשים שהן קורבנות סחר בנשים, בסוחרים ובסרסורים, והתעלמו מהלקוחות, שיש להם תפקיד מכריע בעידוד ובביסוס הזרמת הכסף "לתעשיית המין".
בכדי להתמודד עם סוגיה זו אני מציעה להתייחס לדיון ב"תעשיית המין" כתוצר של יחסי כוח ושליטה בין המינים. ולכן, יש לבחון מהי זנות, האם זנות היא מקצוע ככל המקצועות, או שמדובר בשעבוד אלים של נשים, האם זה מקצוע שנבחר בחופשיות או אילוץ שנכפה על נשים, והאם יש להטיל על הלקוחות, "הצרכנים" אחריות פלילית למעשיהם, כשותפים לביסוס "התעשייה".
זנות אינה מקצוע ככל המקצועות
כמעט בכל דיון הנוגע לזנות וגם לסחר בנשים מועלית ההצעה למסד את הזנות, כפתרון שיסייע לנשים בזנות. המצדדים טוענים, שהזנות היא מקצוע שנבחר מרצון, ולפיכך, האישה בזנות אינה קורבן, והתפיסה המציגה אותה ככזו רק פוגעת בעבודתה וגורמת להרעה בתנאי מחייתה. המיסוד יאפשר להרחיק מתעשיית המין גורמים עבריינים, לשמור על זכויות הנשים ולמנוע מטרד לציבור. המשתמע מטענה זו, שהזנות צריכה להיות חוקית ולגיטימית, מתוך התבססות על זכותה של האישה לבחור במשלח יד בהתאם לרצונה, ועל חירותה להציע את גופה תמורת תשלום. ואילו חירותו של הלקוח מאפשרת לו לצרוך שירותים אלה.
אני סבורה, שזנות אינה יכולה להיחשב מקצוע ככל המקצועות, משום שזנות היא פשע נגד זכויות האדם בכלל ונגד נשים בפרט. נשים אינן בוחרות להיכנס לזנות בצורה חופשית, אלא, נשאבות לתוכה בשל מערכת גורמים סוציאליים, פוליטיים וכלכליים. האישה בזנות היא קורבן של אונס וגילוי עריות, והסוחרים והלקוחות הם המקור לניצול המיני של הנשים. הזנות הופכת עבורן לדרך היחידה להישרדות, שלהן ושל בני משפחתן. מי שמבקש למסד את הזנות מבקש בעצם לעודד מין קנוי, ובכך הוא תורם להגברת האלימות המינית. המרוויחים העיקריים מכך הם הסרסורים ולא הנשים בזנות .
אם יתנו לגיטימציה לזנות, היקפי תופעת "תעשיית המין" רק יגדלו. במדינות שמיסדו את הזנות, כמו בהולנד, לא רק שלא מגרו את הסחר בנשים, גם לא הביאו לשיפור במצב בריאות הנשים בזנות,לכאורה מרצון חופשי, לא סייעו בהענקת זכויות לנשים, אלא, שיפרו את מצב הסרסורים, והעשירו את קופת המדינה. אם ימסדו את הזנות בישראל, הסרסורים יזכו ללגיטימציה כסוחרים, ויוכלו ל"ייבא" את "סחורת הנשים" לבתי הבושת באין מפריע, והמדינה תהפוך לסרסור על.
הצעת-החוק להפללת לקוחות הזנות מתייחסת למיגורה של התופעה, ולא מטפלת רק בתופעות הלוואי הקשורות אליה, כמו אלימות, סירסור או סחר בנשים. ההצעה מבקשת לטפל בכל המעורבים, ובראשם המנוע הכלכלי, הלקוחות, שעומדים מאחורי "התעשייה" הזו, והם אלה שמייצרים לה את הביקוש. ההצעה תביא לכך, שניתן יהיה לדרוש מהלקוח, כאינדיבידואל, לקחת אחריות על מעשיו, ולעמת אותו עם ההשלכות של המעשים שלו. בכך שהלקוחות הולכים לבתי בושת "וקונים" את שירותיהן של נשים בזנות, הם הופכים את העניין לנורמטיבי. מכיוון, שכיום רק הסוחרים והסרסורים עומדים לדין, אולי הגיע הזמן שגם הלקוחות ישאו באחריות פלילית על מעשיהם.
ברור שלא ניתן יהיה למגר את הזנות לחלוטין, אבל זה לא אומר שצריך לתת לה לגיטימציה, כשם שאסור היה לתת לגיטימציה להכאת ואינוס נשים לעבדות. בחברה שרווחים בה ערכי כבוד האדם וחירותו, כשלקוחות גורמים לדה הומניזציה של האישה, כשהופכים אותה לחפץ סחיר בשוק, הנמדד בשווי כספי, חברה כזו מאותת שכל הנשים ניתנות לקנייה. חקיקה שתדרוש מהלקוחות לקחת אחריות על מעשיהם תשפיע לא רק על הנשים בזנות, אלא, על כבודן ומעמדן של כלל הנשים בחברה.
חברת הכנסת לשעבר, זהבה גלאון, שמשה כיו"ר ועדת-הכנסת למאבק בסחר-בנשים ויזמה את הצעת-החוק להפללת לקוחות