אנורקסיה אובחנה לראשונה כבר בשנת 1684 והוגדרה באופן רשמי כמחלה ב-1870. היא הייתה קיימת הרבה לפני אידיאל הרזון המודרני ולמעשה היא אובחנה דווקא בתקופה בה נשים עגולות היו אופנתיות יותר. מבלי להיכנס לניואנסים האם הוגדרה אז המחלה כרצון לרדת במשקל או כרצון להיות רזה יותר (הבדלים חשובים שלא נתעכב עליהם עכשיו), צריך להבין שלתלות את הסיבות באנורקסיה רק במה שהפרסומות מנסות למכור לכם, זה לא הוגן.
הצעת החוק החדשה, שמנסה למנוע ממשרדי פרסום להיצר היקפים של דוגמנית באמצעות תוכנות מחשב, שמה למעשה את הדגש על הסיבות החיצוניות למחלה, כמו אידיאל היופי שקבעה החברה, מה שנראה לי כצעד חסרת אחריות. מחלה כל כך נוראה ומורכבת כמו אנורקסיה קשה להאשים בפטושופ. סביר להניח שלבחורות החולות יש נפש מורכבת יותר, שלא מושפעת רק מבהייה בתמונות של דוגמניות רזות. תנו להן קצת יותר קרדיט.
המחלה הזו היתה קיימת מאז ומעולם, גם בעידנים בהם הרזון לא היה כל כך מקודש (תאמרו שמספר המקרים רק עולה אולי בעצם זו רק המודעות למחלה שעלתה). לא לכל הפרעות האכילה יש מקור אחד והן יכולות לנבוע מבעיות נפשיות שונות, ביניהן צורך כפייתי בשליטה, היסטוריה של התעללות מינית או התכחשות עצמית, היסטוריה משפחתית של מחלות נפש ודכאונות, הערכה עצמית נמוכה, פרפקציוניזם והרשימה עוד ארוכה .עד היום לא יודעת הרפואה מה בדיוק הגורם להפרעות אכילה ואולי זו בדיוק הבעיה. החברה ניצבת מול תופעה גופנית שלא ניתן לשלוט עליה.
אי אפשר להכריח אנשים לאכול ואין תרופה לנשים המסכנות האלה, מה שמותיר אותנו חסרי אונים ומוביל אותנו לבחור בפתרונות אינסטנט שירגיעו לנו את המצפון, כמו למשל לאסור ליפות את המציאות בפוטשופ.
שימת הדגש על סיבות חיצוניות למחלה כמו אידיאל היופי, והדחקת הסיבות הנפשיות הפנימיות, הן חוסר אחריות קולקטיבית. זה אולי מנחם אותנו כחברה שיש לנו אל מי להפנות את האצבע המאשימה, אבל בטח לא עוזר לנערות האומללות להירפא או למנוע מהן את המחלה. "חוק הפטושופ", ממש כמו חוק האלכוהול, הוא חוק מטופש, שמלבד העובדה שקשה לאכוף אותו (לך תוכיח שכן או לא נעשה פוטושופ) לא ישנה את את המציאות. זה נכון, אידאל היופי של היום הוא בלתי הגיוני, אבל כך היה גם ביוון העתיקה, אז הגוף האתלטי המושלם נחשב לאידיאל שיש לשאוף אליו. לא אנחנו המצאנו את ספרטה. זה לא הופך את אידאל היופי האנושי למוצדק, אבל שינוי אידיאל היופי בעיניה של חברה, לא יעשה בכח ובטח לא ע"י ניסיונות פתטים כאלה להכריח אנשים לחשוב ששמן זה יפה.
אם נלך על פסיכולוגיה בגרוש, יכול להיות שהניסיון שלנו למנוע את הרזון המוגזם הוא בעצם בעיה של חברה שמנה. יכול להיות שהגורם לרדיפה שלנו אחרי רזון מוגזם הוא דווקא שומן מוגזם. איבדנו את היחסיות. אולי אם לא כולנו היינו סובלים מעודף משקל, עסוקים בדיאטות כל היום והיינו שוקלים כמו שאנחנו אמורים לשקול, לא פחות ולא יותר, גם ההתעסקות במשקל לעבר הצד הרזה מדי הייתה נמנעת. הרי כמו שכתבה טוקבקיסטית חכמה אחת: יותר אנשים בעולם מתים משומן מאשר אנורקסיה. קל יותר להמשיך לאכול ג'אנק פוד, במקום לחנך את הילדים שלנו לאכול בריא, להוריד כמה ק"ג בפושטופ ואחרי זה להתלונן על זה. הרי הרבה יותר קל להאשים את התקשורת מאשר לחנך אנשים לתזונה נכונה ולחסל את תופעת המשקל העודף.
עולם האופנה מוכר פנטזיות, בדיוק כמו הקולנוע, הספרות והאמנות וכמו שאמר קרל לאגרפלד אף אחד לא באמת רוצה לראות אנשים שמנים מול העיניים. צריך רק לשמוע את צקצוקי העיתונאיות שיושבות בשורה הראשונה בתצוגות הלנז'רי, למראה צלוליט על דוגמניות מקלוניות בנות 20 כדי להבין שאם לא במציאות, על המסלול, לפחות על הדפוס בעזרת הפוטשופ. כרגע זה האידיאל. האנושות ידעה תקופות בהן ידעה להעריך את הגוף האנושי כמות שהוא, אבל כרגע נראה שאנחנו רחוקים מהיום בו נתאהב בסימני המתיחה של אנג'ילינה ג'ולי לאחר ההריונות שלה שבוודאי מטושטשים בפוטשופ. כמו שאנחנו יודעים, ההיסטוריה חוזרת. תנו לזמן לעשות את שלו. למרות שגם אז, אני מצטערת לבשר לכם, האנורקסיה פה להישאר.
אל תעליבו את האנורקסיות
21.12.2009 / 20:58