פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קפיטליזם וקופנהגן - סיפור אהבה

      ח"כ דב חנין טוען כי בשיחות בן המדינות בוועידת קופנהגן לא דנו כלל בנושאים סביבתיים אלא עסקו בעיקר בכסף וכוח. עוד הוכחה, כי חייבים לשנות את השיטה החברתית-כלכלית

      פסגת קופנהגן היתה כשלון מפואר אבל לחלוטין לא מפתיע. כשלון מפואר - כי זה היה הכינוס הבינלאומי הגדול ביותר אי פעם. 120 מנהיגי מדינות התכנסו לדון באתגר הדרמטי ביותר הניצב היום בפני בני האדם: משבר אקלים מאיים הנוצר על ידי גזי חממה שהכלכלה העכשווית פולטת. אבל הכישלון לא באמת הפתיע – כי התמודדות אמיתית עם משבר האקלים מחייבת התנגשות חזיתית עם אינטרסים רבי עוצמה: חברות הנפט והפחם, תעשיית הרכב וגם כל אותם תאגידים רב-לאומיים המעוניינים להמשיך ולייצר הרבה ובזול בארצות העולם השלישי, ללא מגבלות סביבתיות וחברתיות ממשיות.

      פסגת קופנהגן היתה מופע של המערכת הפוליטית העולמית העכשווית בפעולה. למרות השם – "ועידת משבר האקלים" – התכנים האמיתיים לא היו סביבתיים. הויכוח הגדול התנהל על כסף וכוח. הועידה חשפה יחסי כוחות חדשים בכלכלה ובפוליטיקה העולמיים. בימים האחרונים של הוועידה היה ברור למדי שחלק ממפתחות ההצלחה או הכישלון נמצאים בידי סין. זו הפגינה עמדה נוקשה: התנגדות לכל מנגנון של פיקוח בינלאומי על מידת עמידתה בהתחייבויות שלקחה על עצמה והעדפה ברורה של המשך הצמיחה הכלכלית גם במחיר של המשך גידול בפליטות גזי החממה. מדינות המערב, מצידן, לא הציעו יוזמות חדשות להפחתת פליטות אצלן והתעקשו על יעדים מתונים יחסית של הפחתה ב-25% ב-2020 לעומת 1990 (האיחוד האירופי) או 4% בלבד (ארצות הברית).

      התנועה החברתית-סביבתית התבגרה

      לא מדובר כאן בסתם גחמות. הניתוחים המדעיים המקובלים קובעים שאם לא נפחית דרמטית את פליטת גזי החממה (במדינות המפותחות בשיעורים של 40% עד 2020 ו-80% עד 2050) נקלע לשיבוש נורא של המערכת האקלימית העולמית, במחירים אנושיים ענקיים. אבל הפחתה כזו משמעותה היא לא פחות מהמצאת הכלכלה מחדש. הפחתה כזו משמעותה - צורת תחבורה חדשה ושונה לחלוטין, מודל חלופי של תעשייה וחקלאות, מפנה בייצור החשמל ובשימוש בו, צורות צריכה וקיום אחרות. זוהי מהפכה כלכלית, חברתית ותרבותית. לא במקרה קבע המסמך המסכם של ועידת הארגונים הסביבתיים והחברתיים שנערכה במקביל לפסגה, שכדי להימנע משינוי אקלים הרסני חייבים לשנות את השיטה החברתית-כלכלית.

      אבל השיטה איננה מתכוונת להימוג בשקט אל תוך החשכה. היא מתכוונת להילחם על נפשה. גם אצלנו יש מי שיקבל את תוצאות הפסגה באנחת רווחה. יהיו כאלה שיחשבו שהנה שוב ניצלנו ממגבלות בינלאומיות. לכל המזהמים החוגגים – אצלנו ובמקומות אחרים – צריך לומר בבירור: מוקדם לכם לשמוח. תהיה התמודדות אפקטיבית עם משבר האקלים. פשוט אין לנו ברירה אחרת. רצון הקיום של בני האדם יגבר בסופו של דבר גם על השיטה הכלכלית-חברתית שהם המציאו. תוצאות קופנהגן רק יעשו את השינוי תלול, חריף וקשה יותר. העלויות – בסבל אנושי ובכסף – תהיינה גבוהות יותר. אבל השינוי יבוא.

      בקופנהגן ראינו גם התפתחות מעודדת. התנועה הסביבתית-חברתית התבגרה. היא השתחררה מהנאיביות המוקדמת. היא מסוגלת לזהות את הקשר ההדוק בין חברה וסביבה. היא נכונה להיאבק נגד אינטרסים ונגד השיטה. היא הפכה לרשת גלובלית של חשיבה ופעולה. המודעות בעולם למשבר האקלים עלתה לאין שיעור. חלפו עברו להם הימים הזכורים לי היטב, לפני עשר וחמש שנים, בהם הרצאות שנתתי בנושא נתקלו בתגובה משתאה של המאזינים: מה רוצה זה מחיינו?

      אך כדי שהתנועה העולמית הזו תוכל להצליח היא חייבת לדעת לתרגם את עצמה לשפה מקומית ולמאבק מקומי. השינוי הגלובלי ייווצר מצירוף של מאבקים מקומיים ושינויים מקומיים. את המשימה הגדולה של השינוי נצטרך לדעת לתרגם לעניינים מקומיים ולדאגות מקומיות – למאבקים על הגנת בריאות מפני זיהומים, על העדפת תחבורה ציבורית, על חסכון באנרגיה ובמים, על אנרגיה מתחדשת של שמש ורוח במקום פחם ונפט. האתגר שלנו יהיה לדעת באמת לחשוב גלובלית ולפעול מקומית. לשנות מקומית ולשנות גלובלית.

      ח"כ ד"ר דב חנין הוא יו"ר ועדת הכנסת לסביבה ובריאות