שוב חזרתי מניו יורק, ושוב פגשתי שם את קבוצת החברים שמהווה עבורי מעין סקר פרטי לגבי המתרחש באמריקה - כמה מהם עיתונאים בעבר ובהווה, כמה פוליטיקאים וכמה אנשי עסקים.
בשנה שעברה עמדה במרכז הווייתם הערצה לאובמה טרם בחירתו. הם חזו גדולות לאמריקה תחת הנהגתו וראו בו את הצד החיובי של ג'ורג' בוש ה"בלתי ראוי". הפעם באתי לארה"ב כאשר איש שחור אחר, טייגר וודס, "גונב" מאובמה את הכותרות. אין לתאר את גודל האכזבה שהסב וודס לאמריקני הממוצע, שראה בו סמל לספורט טהור ולאיש ישר דרך המקרין בעד המסך צניעות ואמינות.
בלי קשר אליו, הפעם חבריי מסויגים יותר מאובמה. הוא מעין תקווה שטרם מומשה. קצתם זוקפים לזכותו את ההתאוששות של שוק המניות על רקע התערבות ממשלתית שעמדה בניגוד לעמדתן המסורתית של שתי המפלגות. אחרים, בעיקר אנשי עסקים, דיברו דווקא על החוב העצום שנפער בתקציב האמריקני. לדידם, המשבר עדיין בעיצומו וסימניו יתגלו בעתיד. אלה וגם אלה מניחים כי רק הכלכלה האמריקנית תחרוץ את גורלו של אובמה, לשבט או לחסד.
אשר למדיניות החוץ, שמעתי דעה מעניינת. אף שאובמה מקובל באירופה ובעולם הגדול, ארה"ב, תחת הנהגתו, מאבדת את עליונותה וגם את השפעתה המדינית הטוטלית על העולם. התלות של ארה"ב בשוקי חוץ גדולה, בעיקר כשמדובר בסין האדומה. למרות ניסיונות ההסוואה, חלקם מאוכזב מיכולת המנהיגות והניווט של אובמה, אך אחרים סבורים כי "אפילו הכלאה של צ'רצ'יל, קנדי וקלינטון לא היתה מועילה יותר כשאתה מתחיל את הקדנציה עם כזה משבר עולמי על ראשך".
עדיין נטע זר
לגבי המזרח התיכון, כולם חושבים שעל אובמה להתערב בתהליך כי חבית חומר הנפץ מאיימת מאוד. לדעתם, הנשיא מנהל מדיניות מאוזנת מדי כלפי ישראל. כבר נתקלתי בעבר בביקורת על ישראל בארה"ב, אבל לאחרונה היא נזעמת יותר. כיבוש השטחים והחזקתם הופכים לביקורת גלויה. הוויכוח בתוך ישראל מובן להם, אבל הם טוענים שדרושה ממשלה חזקה ואמיצה שתוכל להגיע להסדר. אין שם אהדה לערבים ויש סלידה מן המשטרים בסעודיה, בסוריה ואפילו במצרים. אבל לפלשתינים שמורה אצלם פינה חמה ומדיניותנו כלפיהם זוכה לביקורת.
הערכה נוספת שגיבשתי היא שאובמה בונה תמיכה בקרב הציבור ההיספני, ציבור שמעולם לא היה בכיסה של המפלגה הדמוקרטית. הוא מטפח את הקשרים עימם ומנסה גם לשפר את מעמדה של ארצו באמריקה הלטינית. תמיכת ההיספנים עשויה להטות את הכף לזכותו בכל קמפיין עתידי. היהודים כגורם אלקטורלי חשובים, אך לא מכריעים. הם מצטיירים יותר כגורם פיננסי בתרומתם למערכות בחירות.
השנה הקרובה תהיה שנת מבחן לאובמה. שליחת החיילים לאפגניסטן מתקבלת כצעד הכרחי אבל נעדר סיכוי לשינוי דרסטי של המצב שם. הכלכלה עדיין מדשדשת ואי הביטחון הכלכלי עומד בסתירה מוחלטת לביטחון היחסי של הישראלים בכלכלתם.
נשיא שחור הוא עדיין נטע זר בהוויה האמריקנית. פריצת הדרך של אובמה נראתה מטאורית ועוררה התלהבות רבה - לצד ביקורת ותסכול. רק העתיד יוכיח אם הוא ייכלל בפנתיאון הלאומי של גדולי הנשיאים או יהיה "עוד" נשיא של אימפריה מידרדרת.