השלום מתחיל בתוכנו: תקווה קטנה לעתיד

את שני עצי הזית העבותים, המפארים את חזית ביתנו בבית אל, נטענו בעזרת ידידים ממחנה הפליטים ג'ילזון הסמוך. זה היה לפני כ?27 שנים, כשמשפחתנו הצעירה באה להתגורר כאן. שנתיים קודם לכן למדתי ערבית מדוברת בקורס מצוין של האוניברסיטה הפתוחה, אבל העברית של שכנינו החדשים היתה כמובן הרבה יותר טובה מן הערבית שלי. "אתם, היהודים, לא יודעים לנטוע כמו שצריך", הם אמרו בחיוך סלחני, וידעתי שהם צודקים לגמרי. את הצלחתם של שני העצים היפים אני זוקפת לזכות העובדה שערבים הם שטמנו אותם באדמה הקשה הזאת והורו להם להעמיק בה שורשים.

כשפרצה האינתיפאדה הראשונה הצטמצמו הקשרים בינינו. אנחנו לא יכולנו עוד להיכנס לג'ילזון, וגם הקניות של תושבי בית אל בחנויות ברמאללה נפסקו באחת. מדי פעם עוד דפק אחד ממכרינו הערבים על דלתנו בחשש, מביא בקבוק שמן זית מתוצרת עצמית ומבקש בתמורה שנעזור לו לשחרר, מידי רשויות הצבא, בן משפחה חף מפשע המוחזק במעצר מנהלי. אחר כך פסקו, בהדרגה, אפילו הביקורים העצובים האלה. החלום הפשוט והטבעי שלנו ושלהם, על יחסי שכנות פשוטים וטבעיים, נמעך ונדרס מתחת לנעליהם המצוחצחות של מנהיגינו ומנהיגיהם במצעד האיוולת המתמשך. ככל שהמנהיגים ליהגו ובירברו על "השלום" המיוחל, כך רחקו אלה מאלה הנפשות הפועלות בשטח.

ב?13 בספטמבר 1993, בעוד רבין וערפאת לוחצים ידיים על מדשאות הבית הלבן, ראיתי על הכביש בין בית אל לג'ילזון את שיירת המכוניות, שעל גגותיהן ישבו בצפיפות צעירים מאושרים והניפו דגלי ענק של מדינת פלשתין. לא מדינה מפורזת בשטחי יו"ש הבטיחו להם, לדעתם, הסכמי אוסלו, כי אם שחרור הדרגתי של פלשתין השלמה. לא רק את חורבן ההתנחלויות, כי אם את הגשמת החלום הפלשתיני האולטימטיבי: חלום השיבה, ממחנה ג'ילזון ומכל יתר המחנות והעלבונות, אל חיפה?יפו?עכו ואל 300 הכפרים אשר על אדמותיהם הוקמה, ב?1948, המדינה היהודית.

אחר כך הפך החלום הזה לים של דם ושל אש. הכביש בין בית אל לג'ילזון נסגר לתנועת יהודים וערבים כאחד, וחרולים עלו בו מתוך האספלט המתבקע.

עכשיו, 16 שנים ומיליוני שקרים ואכזבות מאוחר יותר, מתחילים יחסי שכנות להיטוות כאן מחדש. לאט ובהיסוס, ובעוד המנהיגים ממשיכים לכלות את זמנם ואת דמנו באותו מצעד איוולת, מנסה סוג של שלום להיווצר, ממזרח לגדר ההפרדה, דווקא מלמטה.
הרצון והיוזמה באים ממתנחלים צעירים, רובם בני הדור השני ביו"ש הבוטח בעצמו יותר מבני הדור הקודם לו. פה ושם נרקמות היכרויות, פה ושם מתרחשים מפגשים בין תושבי התנחלויות לתושבי הכפרים והמחנות הסמוכים. משלחת היהודים הדתיים שבאה בשבוע שעבר לכפר יאסוף כדי להביע את מחאתה על הצתת המסגד המקומי, היא רק דוגמה אחת לתופעה ההולכת ומתרחבת.

גם האיבה ההדדית ממשיכה לעשות את שלה, ומובן שלא כל הפלשתינים מעוניינים ביחסי השכנות האלה, וגם לא כל המתנחלים. קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לרקום דו?שיח אנושי שוויוני בתוך מציאות של טרור, גדרות ומחסומים, בתוך הוויה פוליטית שכל כולה פלונטר אחד אדיר ובתוך תקשורת מקומית ועולמית שאינה מאמינה בכנותן של כוונות מקומיות פשוטות.

אבל דווקא בגלל הקושי, חייבים לנסות. דווקא משום שפתרון הסכסוך הגדול נראה עכשיו רחוק מתמיד, חייבים לצאת מן הקופסה לנגיעות חדשות ברגעים הקטנים. הסכסוך הגדול רוחש, אבל רוחש גם הבסיס המשותף: הם ואנחנו מאמינים באל אחד ובאבינו המשותף אברהם, הם ואנחנו נושאים תפילה משותפת לגשם משותף על אדמתנו המשותפת, והם ואנחנו - מעל הכל ולמרותו - חפצי חיים. אם נגזר עלינו לחיות אלה לצד אלה, למה שלא נדבר על זה קצת.

בלכתו למפגש עם האחר הכל כך דומה לו, צריך המתנחל להשאיר מאחוריו הרבה חששות, מגננות ודעות קדומות, והרבה תחושות של התנשאות ופטרונות שיהודים - לאו דווקא מתנחלים - התרגלו לטפח כלפי כל ערבי שהוא. הוא צריך גם להתגבר על ההקנטות של יריביו הפוליטיים, שרוממו?ת השלום שבגרונם הפכה זה מכבר לחרב פיפיות, אבל עדיין נדמה להם שרק הם יודעים מה טוב לערבים.