אין מצב לצב

בשמו הספרותי נקרא הצב, זה שפעם הסתובב לנו בגינה ואכל לנו את החסה – צב יבשה מצוי. גם הוא נמצא עכשיו בסכנת הכחדה, הודות להתפשטות האדם על פני שטחים נרחבים שפעם היו פתוחים ועכשיו הפכו לשיכונים, בגלל רכבי השטח הדורסים תחת גלגליהם הרבה חיות קטנות, ו"בזכות" ציידים המלקטים את בעלי השריון חסרי הישע ומוכרים אותם לסוחרים כחיות מחמד.

למרות שאין בנמצא הערכה מספרית כלשהי על אודות מספר הצבים המזדחלים בישראל, ניכר כי במהלך שני העשורים האחרונים חלה ירידה משמעותית במספר הצבים. אוכלוסייתם מידרדרת בהתמדה, ומספר התצפיות בצבים מצטמצם והולך. עתידו העכור של הצב הישן והטוב אינו אופייני רק לישראל: הוא נמצא בסכנת הכחדה ברוב חלקי העולם בהם היה נפוץ בעבר, בשל אותן סיבות עצמן. אל האדם, הדוחק בהתמדה את הצב ומצמצם את שטחי המחיה שלו, מצטרפים גם העורבים והכלבים, הטורפים את ביצי הצבים ואופייניים מאד למקומות יישוב של האדם.

אזורי המחיה המועדפים על הצב המצוי כוללים מגוון בתי גידול, בהם חורש, סלעים, חולות, וכל מה שביניהם. הוא מסתגל כמעט לכל שטחי הגידול שאינם כוללים אקלים או תנאי שטח קיצוניים מדי. בארץ ידועים שלושה תת מינים של הצב המצוי: האחד אופייני לדרום שפלת החוף, השני למרכז הארץ ולדרומה, והשלישי לגולן. ההבדלים ביניהם כוללים שינויי גודל גוף קטנים ולפעמים הבדלי צורה וצבע לא מאד משמעותיים, הניכרים בעיקר לעיניהם של זואולוגים מומחים. עיקר מזונם בא מהצומח. הם אוכלים עלים, פרחים, ניצנים וגם פירות. לעתים נדירות טועם הצב גם שבלולים קטנים ופגרי חרקים.

עונת הרביה של הצבים מתחילה באביב ונמשכת עד סוף הקיץ (הכל לוקח הרבה יותר זמן). הזכר קטן מהנקבה: בעוד שאורכו מגיע עד כדי 17 ס"מ, הרי שאורכה יגיע לכדי 25 ס"מ. זכרים מהתת - מין הנפוץ במרכז הארץ נבדלים מהנקבה גם בצבע שריונם הנוטה לירקרק, בעוד שזה של הנקבות נוטה לכתום. מפגש בין שני המינים כולל "ריצת אמוק" צבית של הזכר אל עבר הנקבה וניגוח חוזר שלו בשריונה. לפעמים מגוון הזכר את החיזור גם בנשיכות קלות בעקביה.

נקבה הממאנת להזדווג נמלטת מהזכר המחזר. אם היא בעניין, תאפשר הצבה לזכר להישען על אחורי שריונה. בשעת ההזדווגות פותח הזכר את פיו ומשרבב את לשונו הוורודה, ולפעמים אפילו מצייץ בקולניות רבה. הנקבה תתקשה ליהנות מקולות הציוץ הנדירים של הצב, משום שכל הצבים הם כבדי שמיעה. בתום ההזדווגות, שבניגוד לציפיות לא אורכת יותר מדקה אחת, תטיל הצבה לתוך גומחות שחפרה באדמה עד 18 ביצים, בשלוש הטלות שונות, הדומות במקצת לביצי יונים.

את הדגירה מבצעת עבור הצבים שמש הקיץ הקופחת. שלושה עד ארבעה חודשים לאחר ההטלה, בקצב צבי למהדרין, בוקעים הצביבונים הזעירים. אורכם אז כ-35 מ"מ, ושריונם עדיין רך. התפתחותם האיטית קשורה לחיים מופלגים: בשבי עשויים הצבים לחיות כמעט 120 שנה.

הכתבה נערכה בסיוע "הספר האדום של החולייתנים בישראל" שייצא בקרוב בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע).