הישארותה של יו"ר האופוזיציה ציפי לבני בארץ והימנעותה מנסיעה ללונדון היא דוגמה נוספת לחוסר יכולתה הכרוני לנצל הזדמנויות פז פוליטיות הנופלות בחיקה. נדמיין לרגע מה היה קורה לו היתה ציפי לבני עולה על המטוס עם פמליה של צלמים ואנשי תקשורת ונוחתת ברוב הוד והדר באחד מנמלי התעופה בלונדון. אפשרות אחת היא שאיש לא היה עוצר אותה. במקרה זו היא היתה חושפת את הבלוף של צווי המעצר כנמר של נייר - תרתי משמע. האפשרות השנייה והמעניינת הרבה יותר היא שהיא היתה נעצרת עם ירידתה מכבש המטוס לעיניהם המשתאות של נוסעי המטוס, הצלמים והעיתונאים. לו זה היה קורה היא היתה מובילה מהלך מבריק שישים קץ לפארסה שבה בתי המשפט הבריטיים משמשים לצורך רדיפה של ראשי המדינה ומערכת הביטחון בישראל.
דווקא בשל הדימוי שיש לציפי לבני בעולם כאשת שלום ומו"מ עם הפלשתינים היה עצם מעצרה לעיני כל מכניס את המערכת המדינית, הפוליטית והמשפטית הבריטית למצוקה. בעודה יושבת בבית הכלא הבריטי, נזכרת בערגה בימי המאבק של אביה בחיילי המנדט, היה מעצרה מעורר הדים בכל העולם ומעלה לדיון שאלות יסוד על זכותה של בריטניה ועל הנסיבות שבהן היא יכולה לשפוט את נבחרי הציבור של מדינות אחרות. מהלך זה היה מחזק את אלה בבריטניה, באירופה ובעולם המרגישים שיישומו של עקרון השיפוט האוניברסלי הלך רחוק מדי. גם אם לא היו חסרים גינויים לישראל, היו עולים די והותר קולות שהיו חושפים את האבסורד של ההתנהלות הבריטית. כדי לצאת מן הברוך היו הבריטים פונים לשינויים חוקיים, בדומה לאלה שנעשו לאחרונה בספרד לאחר שהממשלה והפרלמנט שם הבינו את פוטנציאל המבוכה ביישום העיקרון של שיפוט אוניברסלי ללא כל סייג ובקרה פנימית.
ציפי לבני היתה יכולה סוף סוף למלא תפקיד של אופוזיציה לוחמת, לא לממשלת נתניהו, אלא לבתי המשפט הבריטיים. היא היתה ממלאת תפקיד מפתח במאבק הדיפלומטי הישראלי הבינלאומי ותורמת תרומה של ממש לעצירת הסחף של השימוש בכלים משפטיים כדי לבודד את ישראל. היא היתה יכולה להוכיח שהיא לא נבהלת מצו מעצר בינלאומי ומתריסה בפועל, לא בדיבורים, נגד הלגיטימיות של צווי מעצר מהסוג שבתי המשפט הבריטיים מנפיקים. בכך היא היתה מסייעת להגן על ראשי מערכת הביטחון ועל קציני צה"ל יותר מכל משפטן.
עדיין לא מאוחר
אבל עדיין לא מאוחר מדי. במקום להסתגר ולהתגאות בכך שהצליחו בעור שיניהם להתחמק מגורל אכזר ומר, מוצע בזאת שראשי המדינה ונבחרי הציבור ייסעו ללונדון בהקדם האפשרי. נכון שבשל דימויה הבינלאומי לבני יכולה למלא תפקיד מפתח בחשיפת האבסורד של השיטה. אבל גם שרי ממשלה אחרים יכולים לעשות מעשה. הנה רעיון: כל אלה שיש סיכוי שיוצאו צווי מעצר נגדם - בוגי יעלון, שאול מופז, אהוד ברק, אהוד אולמרט, דן חלוץ וגבי אשכנזי - יזמינו יחדיו טיסה קרובה ללונדון וייתנו פומבי לכוונתם להגיע לשם כולם יחד באותה טיסה.
עליהם גם להקפיד שלא לקבוע שום פגישה מדינית, כדי שהבריטים לא יוכלו להסתתר מאחורי תירוצי חסינות כדי להימנע מהוצאת צווי מעצר ויישומם. להפך, עליהם להודיע שתקף אותם פרץ נוסטלגיה וחשקה נפשם לראות את חיים טופול מופיע ב"כנר על הגג" בווסט אנד, ושזו הסיבה האחת והיחידה לנסיעתם ללונדון.
התגובה של נבחרי ציבור וקציני צה"ל בכירים לצווי המעצר הבריטיים מבישה. תגובות כמו זו של בוגי יעלון, שהוא יכול להסתדר בלי לונדון, הן תגובות פחדניות שרק מעודדות את הארגונים העושים שימוש בכלי זה.
אנשים שמתגאים באומץ הלב הציבורי והצבאי שלהם מתנהגים כאחרוני הפחדנים ונסוגים אחור מאימת צו מעצר בריטי כאילו היה מדובר באקספרס של חצות. זה לא רציני ולחלוטין לא ישראלי. מדינת ישראל הוקמה כדי להוות מקלט ליהודים, לא בית כלא.
אם נבחרי הציבור וראשי מערכת הביטחון והצבא אכן מאמינים שפעולותיהם היו צודקות ונכונות, ראוי שיתנהגו בהתאם וירימו טלפון לסוכן הנסיעות שלהם כבר כעת.