פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תחושות לא נעימות

      שלושים שנים ועוד תשעה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, ועדיין נותר מוצב ישראלי אחד. מוצב זה מאויש בלוחמים ישראלים, והם מחזיקים מעמד, מסרבים להניף דגל לבן לאות כניעה למרות המצור הכבד שהוטל עליהם.

      המוצב הוא שגרירות ישראל בקהיר, ולוחמיו הם קומץ דיפלומטים, בראשות השגריר שלום כהן. הוזמנתי לשם כדי להיפגש עם עיתונאים מצרים ואחרים, יוזמה שנועדה לסדוק את הקרח - סליחה, את האיבה והשנאה המקיפות את צוות השגרירות. לא, אינני מוכן להמיר את הביטוי "שנאה" במונח מרוכך לתיאור היחס המצרי לשגרירות ולישראל! אם אעשה כך, אחטא לאמת.

      כן, גם עיתונאי שאמור לדעת, להבין, מתקשה לתפוס את עומק השנאה הסובבת את ישראל במצרים. את המציאות הזאת אין לטייח. יום?יום "חוטפות" ישראל ושגרירותה בקהיר "מטחים" מצד אמצעי התקשורת המצריים.

      מיד לאחר ביקורת הדרכונים מראים לי עיתון מצרי נפוץ ביותר, "אל?מסרי אל?יום", ובו כתבה על השגריר כהן (העומד לסיים את תפקידו, לרווחתו) ועל נספחת העיתונות. הכתבה מתארת באורח עוין מאין כמותו מזימה נכלולית, ישראלית, להעביר סטודנטים מצרים "לצד של ישראל", כאילו אין זה תפקידו של שגריר, ישראלי או קולומביאני, לנסות לשפר את דימויה של ארצו בעיני תושבי המדינה הזרה שבה הוא משרת.

      הפרסום, בעמוד הראשון, נועד להטיל אימה על כל סטודנט מצרי אשר יעז לגלות רצון ללמוד משהו על ישראל, האויבת לשעבר.
      מצרים הרשמית, ולא רק האופוזיציה, עושה הכל כדי להעביר את המסר הברור: "אין לנו חפץ בכם, הישראלים". איך נאמר לי? "מתנהל ציד מכשפות מקארתיסטי נגד כל מצרי אשר יהין להיות בקשר כלשהו עם ישראלים". לא פחות ולא יותר.

      שגריר ישראל מסיים את יום עבודתו ולאחר מכן הוא מבודד במעונו המאובטח. בניגוד לעמיתיו, שמו מחוק לחלוטין מכל אירוע חברתי, אפילו אירוע כמו פתיחת תערוכה. שמו לא "יקשט" שום אירוע. הוא לא יכול להיות מוזמן. הערבים שלו פנויים, לצערו.
      והערה נוספת נאמרה לי: גם אם ישראל תיסוג לגבולות 67', יחסה של מצרים לא ישתנה, כי מצרים מצפה שישראל תנהל מדיניות לפי קווי המדיניות המצרית.

      מישהו צריך להשמיע קול כי כך זה לא יכול להימשך

      ומצרים גם למדה משבדיה. ראש איגוד הרופאים המצרי, ד"ר חמדי אל?סייד, הצטרף לעלילה כי רופאינו גונבים איברים של פלסטינים.

      השר ליברמן, בהיותו חבר כנסת, התבטא באורח מחוצף כלפי הנשיא מובארק, ויעץ לו "ללכת לכל הרוחות". התנצלות מצידו של ליברמן לא הגיעה לקהיר, אבל נראה כי מצרים לא מגלה סימן שהתנצלות תפתח דף חדש. הסיבה, להערכתי, היא שליברמן לא מעניין את מצרים, יתנצל או לא.

      לא בכדי, ואפילו במאוחר, הציגה הליגה נגד השמצה, הארגון היהודי?אמריקני החשוב, דו"ח חמור על עוצמת האנטישמיות באמצעי התקשורת. הדו"ח נשלח למובארק כדי למחות על האדישות שבה מצרים הרשמית מתייחסת לתופעה הנפוצה. ואדישות זו, מלמעלה, כמוה כדרבון. שר החוץ המצרי ביטל מפגש של שרי חוץ של מדינות הים התיכון באיסטנבול רק כדי שיהיה פטור מהזמנתו של עמיתו הישראלי.

      ישראל, בדרגיה הגבוהים, איננה מגיבה על חומת השנאה שהוקמה סביב הנציגות הישראלית. אם ישראל שותקת, אולי עקב המפגשים בדרג הגבוה בקהיר או בשארם א?שייח', ראוי שלפחות מעצמה אחת תגיב, שהרי היא מאשרת את סכומי הסיוע למצרים.
      למעצמה קוראים הקונגרס של ארה"ב. האם לא ראוי שחברי קונגרס בוושינגטון, אוהדי ישראל, יעמידו את מובארק על עוצמת העוינות שמשדר משטרו, ולא רק האופוזיציה, כלפי ישראל? מישהו צריך להשמיע קול כי כך זה פשוט לא יכול להימשך. אם לא ישראל, צריכים אוהדיה בוושינגטון להשמיע את "נאום קהיר". אבל הפעם נאום קצת שונה מ"נאום קהיר" של הנשיא אובמה.