פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהקרת לכרך: פארק הירקון

      מעין קרת ויואב גורפינקל ממשיכים לשוטט - ובעיקר להיאבד - בתל אביב. הפעם הגיע תורו של פארק הירקון. הסיפור שלה מאחורי הצילום שלו

      .


      יש לו המון צדדים לפארק הירקון, כמו לאישה.

      אז עוד גרתי בניו יורק ותל אביב היתה מקום לחופש קצר, לבין לבין. יצאתי מחדר הכושר "קליפורניה" בהדר יוסף. הייתי נסערת. החלטתי ללכת ברגל לביתה של החברה שלנתי אצלה. זה היה מהעבר השני של הפארק. מדשאות ענקיות נפרשו לפניי. המשכתי לפסוע. מוזיקה הדהדה ברקע, כנראה הופעה. מתקני ילדים. פה גם הצטלמתי פעם ל"לאשה", זיהיתי.

      "בואו נוציא את הכל מהתיקים. אני הבאתי פשטידה וירקות חתוכים," אמרה אישה עם עגילי זהב גדולים. כולם פתחו את תיקי הגב והצידניות והוציאו מאכלים שונים, הכל על שמיכה פרושה.

      בדרך לחדר כושר עצרתי לקנות כמה שוקולדים. עיגולים קטנים כאלו שקונים על משקל בחנות ממתקים. בפיתוי הזה אף פעם לא עמדתי. ידעתי שאסור לאכול לפני אימון, ידעתי ששוקולד זה לא ברפרטואר שלי, אבל לא יכולתי להתאפק. כאחוזת דיבוק קניתי. כל הדרך בלסתי אותם, צימוקים, אגוזים, רום, כולם מצופים שוקולד מתוק וטעים. ליקקתי אותם והתענגתי על כל ביס.

      כשהגעתי לחדר כושר, כל השקית כבר היתה בבטן שלי. כעסתי. המאמן הפרטי עבד איתי ואני, חדורת מוטיבציה, לא ויתרתי. עוד תרגיל, עוד קצת, לשרוף, להדק. ההליכה היתה עוד דרך להשיל כמה עודפים.

      יער עבות, מלא עצים סבוכים. גשם החל לטפטף וסגריריות שלטה בכל מקום. פילסתי את דרכי בין העצים. שיחים ענקיים, איפה אני? איך יוצאים מכאן?

      להיאבד בעודי נסערת היה עוד הרגל מגונה שלי. נאבדתי פעם במילנו, נאבדתי בפריז, נאבדתי בגרמניה. אז הפעם בירקון. אפרוריות, רמת גן. איך חוזרים מכאן? עוד מתקנים ענקיים. ילדים רצו מכל עבר, שואגים בשמחה, הוריהם רצו אחריהם.

      "אני הולכת לחדר כושר", הודעתי לחברה בעודי קושרת את שרוכי נעלי ההתעמלות אחרי ששתינו קפה של בוקר. זאת היתה השגרה שלי, הדבר היחיד שהיה קבוע בכל מקום, בכל עיר שבה הייתי. מחדר כושר בטוקיו ועד חדר כושר באיים הקריביים. אין השהיות, אין עצלות. זאת חובה.

      שבילים פתלתלים. לאן עכשיו? עוד שביל ועוד שביל. גשר עם חלוקי נחל, ברווזים. "תראה ברווזים", צעקה איזו אמא דקיקה לבנה הפעוט והוא הגיב בקריאות שמחה, כאלו שרק ילדים בגיל הזה יודעים להנפיק. ושוב דשא, ושוב שביל. ילדה רכובה על פוני, כולה דרוכה כאילו מדובר בסוס פרא שמסתובב חופשי בשדות. עוד גשר ענקי.

      "היום יום הולדת", שאגה חבורת מבוגרים. הם החזיקו בקבוקי בירות וילד מרוגש הורם גבוה על כיסא. מסביבו נמתחו עשרות בלונים צבעוניים על חוט. עם כל צעד הסערה הפנימית שלי התרככה ואחרי שלוש שעות של צעידה הייתי רגועה ובצד הנכון של הירקון.

      "תראה! במבי", אני אומרת בהתלהבות לבן הקטן שלי. אנחנו הולכים יד ביד, מקיפים את כל פינת החי.

      "אמא, מה זה זמן?" הוא שואל, "מה זה היום? מה זה מחר?"

      פארק הירקון (אסור להשתמש , יואב גורפינקל)
      מעין קרת (אסור להשתמש , איתן טל)