יוזמות השלום העולות חדשות לבקרים מאז מלחמת ששת הימים ממשיכות להתנפץ לצערנו על סלע המציאות הקשה של ירושלים. די להזכיר את שמה של העיר כדי ליצור תבערה מיידית בקרב קיצוניים יהודים או מוסלמים ואם לא די בכך קיצוניים יהודים ניסו להצית מסגד צעד שעלול להחריף את העימות ולהופכו ממאבק לאומי לפוליטי.
גם אוזלת ידם של מנהיגים מול הקבוצות הקיצוניות אינה תופעה של העת האחרונה. לפיכך מעניין להיזכר דווקא בסיפור היסטורי מהמאה הרביעית לספירה בדמדומי העידן הרומי על מנהיג יהודי שהעדיף להרחיק קבוצה קיצונית בת דתו מירושלים כדי שלא לערער את המרקם הפוליטי העדין בה: הסיפור מתחיל דווקא בקיסר יוליאנוס אחיינו של הקיסר הרומי קונסטנטין (אשר ניסה ללכד את כל עמי האימפריה הרומית תחת הנצרות לרבות היהודים בירושלים.
כשיוליאנוס עלה לשלטון הוא החזיק באג'נדה שונה לגמרי מזו של דודו. אותו יוליאנוס אשר התחנך על ברכי התרבות היוונית הנאורה האמין כי חופש דת הוא הכרחי להשגת יציבות פוליטית ונתן לכל קבוצה לקיים את דתה על מנת ליצור כוחות פוליטיים אשר יאזנו ויבלמו זה את זה. בין היתר הודיע כי הוא מאפשר ליהודים לחזור לירושלים ולבנות בה את בית המקדש מחדש.
להבדיל מהיהודים בגולה הרומית אשר קיבלו את הידיעה בשמחה ובצהלה דווקא הרשויות היהודיות בארץ גילו ספקנות רבה. הלל השני חשש כי הדבר יביא להולדתה של התנועה הצדוקית מחדש דבר אשר לא רק יפגע במרקם הפוליטי העדין בעיר אלא גם יביא להשתלטות ובסופו של דבר להרס היסודות היהודיים האחרים שנשארו בממלכה מאז חורבן הבית. לכן נקט סחבת ככל שיכול היה עד שבסופו של דבר נאלץ להיכנע לקיסר ולתמוך בבנייה.
הפרדת הדת מהפוליטיקה
אולם למרבה המזל רעידת האדמה שהתרחשה בשנת 363 ומותו של יוליאנוס קיסר לאחר מכן סתמו את הגולל על רעיון בניית בית המקדש מחדש ועל האש הפוליטית-דתית שהיתה ניצתת בעקבותיה. חזונו של הלל בדבר הפרדת הדת מהפוליטיקה בירושלים הוא שניצח.
אם נחזור לימינו אנו הרי ששוב מנסות קבוצות קיצוניות לפתוח במעין מלחמות דת - לשרוף מסגדים כפי שקרה בסוף השבוע או לאיים בבנייה מחדש של בית המקדש כפי שקורה לאחרונה.
כשקבוצות קיצוניות מנסות להכתיב את האג'נדה הן עלולות להעמיד את יציבותה של ישראל בסכנה: הפיכת העימות הלאומי-טריטוריאלי למלחמת דת. משה דיין למשל הבין היטב את גודל הסכנה שבטירוף הטמון בניסיון להשתלטות יהודית-דתית ולבניית הבית השלישי על הר הבית ולכן השאיר במתכוון את הדגל הירדני שם בריש גלי.
כפי שברור שבכל הסדר עתידי ירושלים המזרחית תהיה בירת המדינה הפלשתינית (תוך שמירה על הזכויות הדתיות של היהודים והנוצרים בעיר ועל קשר מלא של הצד המזרחי לעיר המערבית בשלמות מוניציפלית) כך ברור כי רק הפרדה בין הנושא המדיני לדתי תביא להתקדמות משמעותית בדרך להשגת פתרון. בינתיים יש לצפות ממנהיגינו לגלות את התבונה הפוליטית שגילה הפטריארך הלל.
המאמר נכתב יחד עם פרופ' מוריס סטרון