פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ירושלים והמו"מ: המאבק הבינלאומי נמשך

      הניסיון השבדי?פלשתיני לחלק את ירושלים נכשל, לפחות בשלב זה. השבדים, עד לאחרונה נשיאי האיחוד האירופי, יצאו כרגע מהתמונה. אך הפלשתינים ודאי יחפשו פורומים בינלאומיים אחרים כדי להמשיך במאמציהם לקבוע עובדות ללא מו"מ.

      תחילה יפעלו בעצרת הכללית של האו"ם שבה יש להם רוב אוטומטי (אך שהחלטותיה הן בעיקר הצהרתיות), ואחר כך במועצת הביטחון. האסטרטגיה שלהם ברורה: לגרום למועצה לאמץ החלטה מחייבת שתכיר במדינה פלשתינית בגבולות הקו הירוק, שבירתה ירושלים. זאת, כדי לבטל את החלטה 242 של אותו גוף אשר כידוע לא חייבה את ישראל לפנות את כל השטחים שתפסה ב?1967 בהדיפת התוקפנות הערבית - החלטה שגם קשרה נסיגות ישראליות בעיקרון של גבולות בטוחים.

      אמנם גם ההחלטה האירופית המרוככת מדברת עדיין על "שתי בירות בירושלים לשתי מדינות", אך לו קיבלו את ההצעה השבדית עלולה היתה להיסלל הדרך להנחתת פתרון כפוי על ישראל ברוח המגמות הפלשתיניות הקיצוניות. מן הסתם גם היו בטלים מעיקריהם כל ההסכמים והנוסחאות שהושגו או הוצעו במשך השנים ושהתבססו ברובם על אותה החלטה 242.

      לזכותה של ארה"ב ייאמר שהתנגדה ליוזמה השבדית לאורך כל הדרך. לאו דווקא לכל פרטיה ותכניה, אך בגלל העיקרון שאת בעיית ירושלים יש לפתור במו"מ. גם רוב החברות האחרות באיחוד האירופי, כפי שהתברר, התנגדו. גם מהסיבה האמריקנית, וגם מפני שהבינו שההצעה השבדית עומדת בניגוד מוחלט לדרכי פעולתה של ה"רביעייה הבינלאומית" שהאיחוד האירופי חבר בה (ושטוני בלייר הוא נציגה).

      לא עוד "ירושלים הערבית"

      אמת, על פי החלטה 242 רשאי הצד הפלשתיני להעלות במו"מ גם את סוגיית ירושלים לסדר היום, אך לא כעובדה מוגמרת. ישראל מעולם לא כפרה במעמדם המיוחד של המוסלמים (ולאו דווקא רק של הפלשתינים) לגבי המקומות הקדושים, ואם וכאשר נגיע אי פעם למו"מ על הסדר הקבע, לא מן הנמנע שישראל אכן תציע פתרונות יצירתיים בהקשר זה. אך לא על חשבון זכויותיו של העם היהודי ולא במחיר חלוקת העיר. חלוקת העיר ממילא איננה מעשית או הגיונית. לא רק מפני שהדבר היה, למשל, מנתק מחדש את האוניברסיטה העברית ואת הדסה בהר הצופים מחלקי העיר היהודיים. אלא מכיוון שהפרדה כזאת היתה מחזירה את אוכלוסיית העיר - יהודים, ערבים, ארמנים ויוונים - למצב הנחשלות והקיפאון הכלכלי שאפיין את שני חלקי העיר לפני שאוחדו.

      בחלקים של העולם השתרש, כתוצאה ממערכת יחסי ציבור מוצלחת של הערבים וממחדלים הסברתיים שלנו, המונח "ירושלים הערבית". כלומר ירושלים המערבית היא של היהודים ואילו המזרחית של הערבים. הצגת הדברים השקרית הזאת מתעלמת לא רק מהקשר בן אלפי השנים של העם היהודי עם ירושלים, אלא גם מההיסטוריה הטרייה יותר. כשם שאישרה, בין היתר, האנציקלופדיה בריטניקה משנת 1911, כבר באמצע המאה ה?19 היו היהודים העדה הגדולה ביותר בקרב 60 אלף תושבי העיר. אפילו הנוצרים מנו יותר מהמוסלמים. אז היכן בדיוק אותה "ירושלים ערבית"?

      כשלפני כ?60 שנה ניסה האו"ם לכפות על ישראל את בינאום ירושלים, תשובתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון היתה העברת הממשלה והכנסת מתל אביב לעיר הבירה. יש מקום לשקול כי אולי הגיע הזמן לעשות גם כעת מאמץ גדול יותר למקם בירושלים - על כל חלקיה - יותר ויותר מוסדות ציבור וממשל ישראליים?