להתמודד עם משבר האקלים גם בישראל

בחשיבה רצינית על משבר האקלים יש משהו משתק. הנתונים המדעיים שבידינו מתארים בעיה בהיקף עצום. וכעומק המשבר – גובה האתגר: התמודדות רצינית עם משבר האקלים היא בהכרח מהפכה מרחיקת לכת באופן בו החברה האנושית מאורגנת. מהפכה כזו היא שינוי חברתי משמעותי. בין השאר היא מחייבת פרידה חדה מתרבות ה"השתמש וזרוק" של החברה הצרכנית. משמעותה היא התנגשות חדה עם אינטרסים חזקים השולטים בחברה המערבית. רווחיהם של תאגידי הנפט והרכב תלויים בייצור גזי חממה. לא במקרה הם עשו, עושים, וימשיכו לעשות הכול כדי להכחיש את הבעיה או לפחות את אחריותם לה.

גובה האתגר הוא הרקע לספקנות החדשה שנוצרה במחנה הסביבתי בעולם. ספקנות זו איננה מהדורת המשך של העבר. לא מדובר עתה באותה הכחשת התחממות של שנות ה-90' המוקדמות ואף לא בהכחשת אחריותם של גזי החממה לשיבוש המערכות האקלימיות. הפעם מדובר בספקנות לגבי יכולתנו הקולקטיבית לעשות את הנדרש מול ונגד הגורמים למשבר האקלים. למרבית הצער יש הגיון בספקנות הזאת. שכן, למהפכה סביבתית אמיתית יהיה מחיר גבוה. היא תהיה כרוכה במאבק קשה. כלל וכלל לא בטוח שנוכל לנצח בו. אבל, הערכה מפוכחת של מצבנו אסור שתביא אותנו לכניעה. שכן כמו ההכחשות מן העבר גם הספקנות החדשה מרפה ידיים. ואנחנו – אנחנו איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו.

אז איך בכל זאת מתמודדים? בועידת קופנהגן שהתחילה לפני שבוע נעשה מאמץ גדול להגיע להסכם מסגרת מחייב בדבר מחויבויותיהן של מדינות העולם השונות. זה יהיה מורכב וקשה אבל זה גם חיוני: אף אחד לא יכול להיות משוחרר מהתמודדות עם האתגר המשותף לכולנו. הזירה הבינלאומית היא זירה חיונית.

אבל הזירה שבה אנחנו יכולים לשנות ולהשפיע היא, קודם כל, הזירה המקומית. עלינו להבין: המהפכה הסביבתית העולמית תהיה מורכבת מהרבה מהפכות מקומיות. ובזירה המקומית יש לנו הרבה מה לעשות: לייעל באופן מהפכני את השימוש שלנו באנרגיה; לבנות הסדרים חברתיים שיאפשרו לנו לנסוע פחות, לצרוך פחות ולהשתמש פחות בחשמל; לקדם תחבורה ציבורית נוחה, מהירה וזולה – כזו שתוכל לגרום לנו לנטוש את הרכב הפרטי; להגן על מקורות המים ולחסוך במים; לקדם באמת אנרגיה מתחדשת. בשבוע שעבר אימצה הכנסת, בקריאה טרומית, שתי הצעות חוק שהגשתי בענייני עידוד התחבורה הציבורית והתייעלות וחיסכון באנרגיה.

מדיניות ישראלית אמיצה בנושא משבר האקלים תישא איתה תועלות רבות נוספות: חיסכון בזיהום אוויר וצמצום הפגיעה בבריאות האזרחים, חיסכון כספי, יצירת הסדרים חברתיים הגיוניים יותר לחיים שלנו כאן. ככלכלה קטנה, חלקה של ישראל במשבר האקלים הוא קטן אבל השאלה האמיתית איננה מה חלקנו בבעיה. השאלה האמיתית היא מה יכול להיות מקומנו בפתרון. ובפתרון יכול להיות לנו – כחברה צעירה, לא שמרנית, פתוחה לחדשנות – חלק משמעותי ביותר. אנחנו יכולים להיות דוגמא של חברה מתמודדת.

ולכן המשבר מציב בפנינו גם אתגר ישראלי. האם נדע לעמוד בו? התשובה נמצאת בידי כל אחד ואחת מאיתנו.