פעם היו כאן מנהיגים

שפעת הגעגועים - מגפה ישראלית

בעשור האחרון נעצר העתיד הישראלי והתחלנו להיתקף בקדחת הנוסטלגית. אודי הירש חושב שאם נביט במבט מפוכח על מנהיגי ישראל לדורותיהם נגלה שאין למי להתגעגע

אודי הירש

המגפה הבולטת בישראל בעשור האחרון לא היתה שפעת החזירים, כי אם הנוסטלגיה. ב-28 בספטמבר 2000, מועד פריצתה של האינתיפאדה השנייה, בוטלה באופן רשמי התקווה שבעתיד יהיה כאן טוב יותר, ואת חלקי הגופות של האמונה בשינוי טרם סיימנו לאסוף עד היום. בהמשך העשור יצאנו לשתי מלחמות, חזרנו להיות חברה מגויסת ולקינוח העלינו לשלטון ממשלה שמשקפת את תפיסת המציאות הקודרת ומעוניינת רק להרחיק כדורים ליציע עד סוף הקדנציה. את האמונה החליפו הישראלים בהתרפקות על הימים היפים ההם, שבהם היינו צעירים, יפים, ערכיים, ציוניים ומחונכים. במילים אחרות, התחלנו להתגעגע לימים שבהם היה כאן עתיד.

תחילתו של גל הגעגועים היתה בחזרתה לאופנה של השירה בציבור, אבל את מקומם של הזיופים תפסו בהמשך הקיטורים. כיום, יש קונסנזוס כמעט מוחלט שישראל היא מדינה שמידרדרת מבחינה ערכית בכל תחום, החל מפריקת העול של הנוער ועד לתרבות הרייטינג, ופרויקט הכמיהה לראשי הממשלה הישראלים לדורותיהם הוא חלק ממגמה זאת. ואם כולם אומרים שהיה פה שמח, הם בטח צודקים. מה, לא?

(תוכן מקודם)

לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

בשיתוף שחל
לכתבה המלאה

פעם, כשהכל היה ברור

הבעיה המרכזית בטרנד הגעגוע היא שטחיותו. הגעגוע לא נשען בדרך כלל על נתונים מוצקים, אלא על תחושות. אם תבחנו מקרוב, תמצאו שתתקשו לגלות תקופה בהיסטוריה הישראלית שבה היו כאן חיים של רווחה ואופטימיות, פרט אולי לשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, שבדיעבד התגלו כהרות אסון. הבעיה השנייה עם הגעגועים לעבר היא שאנחנו מבלבלים בין פשטות לבין איכות. כן, החיים היו בעבר הרבה יותר ברורים, ההבחנה בין טובים לרעים לא היתה מסובכת, השסעים החברתיים הוסתרו ביד אמן, האליטות שלטו ביד רמה ומקורות המידע, כלומר התקשורת הישראלית הצעירה, היו מצומצמים ומפוקחים. במצב עניינים כזה, היה קל לבנות דמות של מנהיג כאדם שקול, ענייני, שחושב קודם כל על טובת הכלל ורק אז על טובתו האישית.

הצפת המידע והתקשורת החופשית יחסית של תקופתנו הרסו את התמונה האידילית הזאת. שוו בנפשכם, למשל, מה היה קורה אם גורמים בטחוניים היו מתייעצים עם ראש ממשלה לשעבר מעל לראשו של ראש הממשלה המכהן, כפי שקרה בתקופה שבה דוד בן גוריון שהה בשדה בוקר בעת כהונתו של משה שרת. דמיינו אילו מטחים של ביקורת הוא היה סופג כיום אילו היה פורש וחוזר, ושוב פורש, ואז מפרק את מפלגתו על רקע עיסוק כמעט אובססיבי בפרשת לבון. סביר להניח שהמילה "מזגזג" היתה מודבקת עד מהרה לאיש שהקים את המדינה. ראש ממשלה אחר שאוהבים להתגעגע אליו כאן, מנחם בגין, היה אדם בעל נטייה לדיכאון שסיבך את מדינתו באחת המלחמות הקשות בתולדותיה. יצחק רבין ניסה להביא שלום, אך לשכתו סבלה מקלקולים רבים והקואליציה שלו שרדה בזכות מה שאין להגדיר אלא כשוחד פוליטי. ככל שנוקפות השנים, היכולת של מנהיג ישראלי ליצור מיתולוגיה הולכת ומתפוגגת, כשאנושיותו ושגיאותיו חשופות לעין כל.

הבל הכריזמה

הבעיה השנייה באופנת הנוסטלגיה היא החשיבות המופרזת שאנחנו מייחסים לכריזמה. עוד מנהיג שהישראלי הממוצע מתגעגע אליו הוא אריאל שרון, שבמשך מספר שנים בעשור האחרון נראה כמי שמוביל את ישראל חזרה לעידן המיני דיקטטורה של ימי בן גוריון. שרון, בעזרת יועצי התקשורת המתוחכמים שלו, בנה את עצמו כזקן החכם והמורם מעם, בדיוק כמו הימים היפים של פעם. הוא כמעט לא נחשף בתקשורת, רכש את אמון העיתונאים מאחורי הקלעים באמצעות קסמו אישי והעז להקים מפלגה שמתבססת באופן מוחלט על פולחן האישיות סביבו. במבט מפוכח יותר על הקדנציה שלו מתגלה ששרון היה אחד מראשי הממשלה הגרועים בתולדות המדינה, החל מהדרך חסרת האחריות שבא דיכא את האינתיפאדה אשר שהובילה לשפיכות דם מיותרת בשני הצדדים, דרך ההתנתקות שהביאה לעליית החמאס ולמבצע עופרת יצוקה ועד להפקרת הגבול הצפוני. ועדיין, ישראלים רבים מתגעגעים לסבא גדול המימדים שסיפק תחושה – חסרת בסיס – שיש על מי לסמוך.

ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו, מתקשה לספק את התחושה הזאת. פעם עוד דיברו על השרמנטיות והכריזמה שלו, אבל מאז נהפכו התכונות הללו לקריקטורה ב"ארץ נהדרת". בעבר הוא נחשב לאידיאולוג, אבל בקדנציה הנוכחית הוא מתמרן בלי עמוד שדרה נראה לעין בין האמריקאים לבין המתנחלים, בין ישראל ביתנו לבין מפלגת העבודה, בין אמונתו היוקדת בקפיטליזם לבין עסקאות שנחתמות במחשכים עם עופר עיני. חוסר היציבות הזאת אפילו זכתה למטאפורה הולמת, כשנתניהו מעד בסירת חיל הים - תמונה שבשנות ה-50 וה-60 לא היתה מתפרסמת, ככל הנראה.

מצד שני, אולי כך צריך לנהוג ראש ממשלה ישראלי באזור כאוטי כל כך: ללכת בין הטיפות, להיות מפוכח לגבי יכולתו לשנות את ההיסטוריה באמצעות מהלכים היסטוריים דרמטיים (לפרטים נא לפנות לקודמו של נתניהו לתפקיד), להבין שהוא בסך הכל אדם אחד מול מציאות מורכבת. אולי, למרות "ההתנהלות" – אותה מילה מאוסה – הביקורת וחוסר ההחלטיות, עוד נתגעגע לקדנציה הזאת בעוד 30 שנה, שהרי השמיים טרם נפלו על המזרח התיכון מאז ביבי עלה לשלטון. מצד שני, מוטב שניגמל עד אז מהרגל הגעגועים המגונה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully