היוזמה השבדית להכרה אירופית במזרח ירושלים כבירתה של מדינה פלסטינית, איננה הפעם הראשונה שבה ישראל עדה לניסיון אירופי לערער את המעמד של בירתה.
לפני עשר שנים, ב?4 במאי 1999, עמד הסכם הביניים של אוסלו לפוג, והרשות הפלסטינית בהנהגתו של יאסר ערפאת שקלה להכריז חד צדדית על מדינה פלסטינית. ככל שהתקרב התאריך, גברו הלבטים בקרב ההנהגה הפלסטינית לגבי עצם ההצהרה החד צדדית ולגבי גבולותיה של אותה מדינה.
אבו עלא, אחד מהאדריכלים של הסכמי אוסלו, כתב ביומון הפלסטיני "אל?חייאת אל?ג'דידה" ב?21 בדצמבר 1998 שהיסודות למדינה הפלסטינית כבר הונחו, במיוחד נושא הגבולות שהוגדרו בהחלטת החלוקה של העצרת הכללית של האו"ם, החלטה 181, קרי תוכנית החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947.
על פי החלטה 181, ירושלים כולה הוגדרה כישות בינלאומית למשך עשר שנים תחת אדמיניסטרציה של האו"ם, שבסופן יוכלו התושבים להצביע אם להיכלל תחת המדינה היהודית או הערבית שאמורות היו לקום. הישות הבינלאומית כונתה בשם הלטיני "Corpus Separatum" - גוף נפרד.
ב?1 במרץ 1999, בזמן שגרמניה כיהנה כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, שלח שגרירה בישראל למשרד החוץ הישראלי "מזכר בעל פה" שבו נאמר שהאיחוד האירופי "מאשרר את עמדתו הידועה בנוגע לסטטוס המיוחד של ירושלים כגוף נפרד". תוך ימים ספורים צוטט אבו עלא בעיתון הרשמי של הרשות הפלסטינית, "אל?איאם", באומרו שהמכתב האירופי "מאשר שירושלים על שני חלקיה, המערבי והמזרחי, היא אדמה כבושה".
גרימה להקצנה בעמדה הפלסטינית
כך גרמו בעצם האירופאים להקצנה של העמדה הפלסטינית. יאסר ערפאת החל בקמפיין להכרה בינלאומית של החלטה 181 כבסיס למדינה הפלסטינית - ללא כל אזכור של החלטה 242. בעוד ערפאת נמצא בניו יורק, שלח נציג אש"ף באו"ם, נאסר אל?קידווה, מכתב למזכ"ל קופי ענאן, ובו דרש מישראל "להסביר לקהילה הבינלאומית את הצעדים שנקטה באורח לא חוקי להחלת חוקיה ותקנותיה על השטחים שכבשה במלחמת 1948, מעבר לשטחים שהוקצו למדינה היהודית בהחלטה 181".
אולם דיפלומטיה ישראלית אפקטיבית ב?1999 גרמה לאש"ף לסגת מהקמפיין שהתבסס על החלטה 181 במקביל להחלטה חד צדדית על הקמת מדינה. אך מה שהתברר הוא שהאירופאים גרמו להעמקת הפערים בין ישראל לפלסטינים במקום לגשר עליהם.
לאירופאים יש היסטוריה של הצהרות מדאיגות בנושא ירושלים. החל בהצהרת ונציה מ?1980, שדחתה את צעדיה החד צדדיים של ישראל לאיחוד מחדש של העיר אחרי 1967.
אולם מאז שנת 2002, האירופאים קיבלו אחריות חדשה כחברים בקוורטט - לצד ארצות הברית, רוסיה ומזכירות ארגון האו"ם - שמטרתו לסייע לצדדים להגיע לפתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי?פלשתיני. שר החוץ השבדי, קרל בילדט, מכיר את הכרזת הקוורטט מ?9 בנובמבר 2008, אז הסכימו החברים בה לעיקרון שלפיו "צד שלישי לא יתערב במשא ומתן בילטראלי".
כעת, על ידי הצגת ה"גזר" של תמיכה בהפיכת מזרח ירושלים לחלק מהמדינה הפלסטינית, השבדים גורמים ליועציו של אבו מאזן להניח שאם הם יעזבו את המסלול של שיחות ישירות עם ישראל, הם יצליחו ליצור אווירה פוליטית שתביא להתערבות חיצונית של צד שלישי לטובתם. התוצאה הישירה היא שהשבדים החלישו את הרצון של אבו מאזן לחזור לשולחן המשא ומתן עם ישראל. יתרה מזאת, ההפרה של העיקרון של הקוורטט גרמה לפגיעה באמינותה של אירופה בעיני ישראל, שכן מי צריך קוורטט שאיננו יכול לעמוד אפילו בהתחייבויות שנטל על עצמו?
דחייה מוצדקת בנוגע למזרח ירושלים
לא ניתן להתעלם מקווי הדמיון בין ההשלכות של היוזמה השבדית הנוכחית על השיחות בין ישראל לפלסטינים, ובין היוזמה של האיחוד האירופי ב?1999: במקום להקל על השיחות הן רק הקשו עליהן ועודדו את הפלסטינים להעדיף את המסלול של חד צדדיות.
היום כבר ברור שההתעקשות של ממשל אובמה על הקפאת ההתנחלויות גרמה לאבו מאזן להפוך את ההקפאה לתנאי מוקדם לחידוש השיחות - תנאי שלא היה עד כה. ישראל דוחה בצדק את הרעיון שלפיו עשרת חודשי ההקפאה אמורים לחול על מזרח ירושלים. למרבה הצער, היוזמה השבדית רק תקשיח את עמדתו של אבו מאזן, הדורש הקפאה גם במזרח ירושלים, והדבר רק ירחיק את הסיכויים לחידוש המשא ומתן.
בסופו של דבר האיחוד האירופי ריכך אך במעט את נוסח ההצעה השבדית. הקריאה להפוך את ירושלים לבירה של שתי מדינות - עדיין נשארה, והאיחוד הגדיר את קווי 67' בירושלים, שנבעו מהסכם שביתת הנשק, כגבול בינלאומי קשיח שאיננו ניתן לשינוי ללא הסכמה של שני הצדדים. הניסוח הזה עלול להשליך על המאבק המדיני העתידי על העיר העתיקה ועל אזורים אחרים בירושלים.
ישראל יכולה להפיק לקח חשוב מהדיון בתוך האיחוד האירופי ביחס לעתידה של ירושלים. בממשלות ישראל רווח הפתגם "הדחוף דוחה את החשוב". גם כאן, הדיפלומטיה הישראלית עסקה בנושאים דחופים על חשבון אינטרסים ארוכי טווח, כמו שמירה על ירושלים מאוחדת.
גם כשנדמה שעמדות ישראל נמצאות בקונצנזוס, חשוב שלא לקבל את תמיכת העולם כדבר מובן מאליו.
לכן חשוב ששגרירי ישראל ישמיעו בקול רם את הטענות למען אחדותה של ירושלים בכל ערי הבירה שבהן הם מכהנים ולא לחכות לשעת משבר. עבור הפלסטינים הדרישה לבירה במזרח ירושלים הפכה למנטרה שעליה הם חוזרים בכל הזדמנות.
לפני הדיונים ביוזמה השבדית נוצרה התארגנות של מדינאים אירופאים לשעבר להעניק גיבוי ולקדם את האינטרס הפלסטיני. מול המציאות הזו, מה שנדרש הוא מאמץ מתוכנן של מדינת ישראל להגן על זכויותיה בירושלים. הדבר צריך להיעשות תוך הדגשה של הקשר ההיסטורי העמוק של העם היהודי עם בירתו. אם לא כן, ישראל עלולה להיתפס כמי שמוכנה להשלים עם הוויתורים הקשים שמציעה אירופה אפילו בקרב חבריה הקרובים.