מותר לשמאל: אסור למתנחלים

לא נדרשת שום הוכחה כדי לומר בפעם האלף שמה שמותר לשמאל אסור לימין ולהפך. זהו עיקרון פיסיקלי ברור. העניין הוא שבזמן האחרון מה?שמותר?לשמאל?ואסור?לימין נעשה לאור היום, בראש מורם וגו זקוף, עד שכבר פחות מעניין אותנו שהם טועים ומטעים - אלא שהם פשוט לא מתביישים.

השבוע כתב יוסי שריד באחד העיתונים שהמתנחלים הם "נבלים ברשות תורת הגזע", שהוא מלא תיעוב מולם, כי הם "שורפים שדות, כורתים עצי זית, מכים ילדים בדרך לבית הספר". לפני שנה הוא כינה אותנו "בני בליעל" וחברו רן כהן השווה את תושבי ההר לערפדים. רק בשנה החולפת זכו המתיישבים לשלל המחמאות הבאות (מדגם חלקי): יתושי ביצה, נחשים, סרטן ממאיר, פורעים, מאפיונרים.

זה בסדר, אנחנו לא נעלבים, רק נצרמים מעזות המצח. הייתי אומרת שיקפצו לי, אבל מצידי זה ייחשב להסתה, וחוץ מזה, הם גם ככה עושים את זה: המילים הללו נורות מהמקפצה, בכלי התקשורת המרכזיים, ורן כהן נבח את הערפדים שלו בתחנת רדיו פופולרית. לשם השוואה, כשלפני כמה חודשים דיבר השר יעלון על הנזק שגורמים פעילי שמאל קיצוני למדינה ומילמל משהו על וירוסים ושלום עכשיו - קמה צעקה רבתי, ותסער הארץ 40 שנה. זה היה בפורום סגור, כמעט במחתרת, בדיון רחב הקשרים, אבל מאז בוגי לא יכול להוציא את האף שלו מהלשכה בלי שמישהו מהתקשורת יציק לו בעניין הוויראלי.

קחו למשל את הסרבנות. טירונים מחטיבת כפיר מאיימים על לכידות צה"ל בגלל שלט שהכינו בטושים? קשה לשכוח איך נצבעו העמודים הראשיים כחול?חגיגי עם מכתב הטייסים, גיבורי האומה. לאחד מהם, יונתן שפירא, הוקדש שיר מקסים שהפך להמנון. ושם לא היה מדובר בטירונים סרבנים, אלא בסגני אלופים ואלופי משנה.

ועדת וינוגרד, שנתבקשה לחקור את מחדלי ממשלת אולמרט במלחמת לבנון השנייה, הציגה פער עצום ובלתי מוסבר בין דו"ח הביניים הנוקב לדו"ח הסופי, המרוכך והנינוח. שאלנו את עצמנו, האם ייתכן שחברי הוועדה הוקסמו מהצהרות אולמרט על חלוקת ירושלים ומהחיבוקים המצולמים עם אבו מאזן? המחשבה גורשה במהירות. מה פתאום ולא יעלה על הדעת. עד שבא פרופ' יחזקאל דרור, חבר הוועדה, והודה בראיון פומבי שחלק מהשיקולים בדו"ח הסופי היו "ראיית התהליך העתידי" והעובדה שאולמרט התכוון "לקדם את השלום". ככה, בלי להתבלבל ובלי בושה.

חסרי הבושה ייללו והתחלחלו מדברי שר המשפטים השבוע על חשיבות המשפט העברי, בעוד הם מטפטפים פה בוקר וערב חזונות מדאיגים בהרבה. "מדינת כל אזרחיה", למשל. חסרי הבושה חינכו אותנו באצבע מונפת שאסור להשתמש בילדים לצורך מחאה פוליטית, ואבוי למשפחות גוש קטיף אם יעזו להביא לכנסת את ילדיהן כדי למחות (הילדים צריכים להיות בבית הספר וללמוד), ואחר כך הציפו אותנו בים של ילדי מהגרים עצובי עיניים, בכנסת ובטלוויזיה ואיפה לא.

החוק הוא לא מפלטם האחרון, אלא כלי עבודה שימושי.