פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בשר ודם כמונו, אך גדולים מאיתנו

      4 מנהיגים יחסרו לשלמה נקדימון: הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי ובן גוריון. כולם היו מעורבים בהצעדת הציונות מחזון למעשה. נכון, לכולם היו מעידות, אבל אין באלה כדי להוריד משיעור קומתם

      מנהיג, כמו כל בשר ודם, אינו יכול להיות כליל השלמות. מנהיגים רבים ריתקו את תשומת לבי ולא אחת חשבתי עד כמה חבל שלא ניתן ליטול מהם את יכולותיהם ולשתול אותם באדם אחד, כי אז היה זה תפארת הבריאה. על כן אני מתקשה להצביע על אחד כזה ולומר באלה ובשבועה, זה האיש אליו אני מתגעגע.

      כהקדמה אני מבקש להרחיק עדותי לאישים שהיו מעורבים בהצעדת הציונות מחזון למעשה. נראה לי שדמויות המפתח החשובות ביותר הם זוג המנהיגים הידידים הרצל ונורדאו, וזוג היריבים (עם הפסקות) ז'בוטינסקי ובן-גוריון. אל ארבעתם, בנפרד וביחד, אני מתגעגע.

      הרצל, החוזה, נשען למעשה על מס' שתיים שלו, נורדאו. זה האחרון היה כבר בעל שם עולמי כאשר הסתפח לרעיונו של הרצל, והיה למשנהו. מאוד ייתכן שבלעדיו לא היה הרצל יכול להוביל את התנועה הציונית למרחקים אליה הגיעה. הם השלימו האחד את רעהו והיו כאילו איש אחד. במרחק שנים, ז'בוטינסקי היה זה שהעניק לציונות את אדני הברזל שלה. הוא הגה את רעיון קיר הברזל, שנועד להבהיר לערביי ארץ ישראל כי לעם היהודי השב למולדתו אין כל שמץ של מחשבה לסלקם בכוח הזרוע, אבל עליהם לדעת שגם מצב הפוך לא ייתכן. על כן מוטב שישלימו בעוד מועד עם עובדה זו. לכן, כראשון בין מנהיגי התנועה הציונית, שקד על הקמתו של כוח מגן יהודי כדי להקדים רפואה למכה.

      בנאי קיר הברזל

      השניים פעלו להשגת הסכם, אשר לו התבצע, היה מונע את הפילוג בהסתדרות הציונית וביישוב היהודי, ואולי הרבה כאבים לאומיים היו נמנעים. הצד השווה לשניהם היה הצפי למרחוק. שניהם הבינו את הבעייתיות הקיימת בשוב עם ישראל למכורתו, שניהם התוו דרך והיפרו, כל אחד בדרכו, את רוחב המחשבה הפוליטית. הבריטים נעלו את שערי ארץ ישראל בפניו והוא מת בשנת 1940 בארצות הברית, והותיר אחריו מורשת ספרותית, חברתית ומדינית שטעמם לא פג.

      כאשר החליט בן-גוריון ליטול על עצמו את תיק הביטחון סמוך להקמת מדינת ישראל, הוא היה לבנאי של קיר הברזל. כן, קיר הברזל של ידידו/יריבו המנוח. בן-גוריון הוביל את הציונות אל חוף המבטחים שלה וגם הכריז על ירושלים, חרף כיבושה החלקי, כבירת ישראל. אחרי ששת הימים כתב המנהיג בדימוס כי אל לה לישראל לוותר על חברון, על ירושלים ועל רמת הגולן.

      על מקומו של ז'בוטינסקי בא בכיר תלמידיו, בגין. בגין חתר למציאת מכנה משותף עם בן-גוריון לפני הקמת המדינה ואחריה, אבל נדחה ואפילו בגסות. בשבתו על כס ראש הממשלה הוכיח בגין כי בכישוריו ההנהגתיים משולבים גנים ז'בוטינסקאיים ובנגוריוניים כאחד. עוד קודם לכן חדל לדרוש את שלימות הארץ במלואה (עבר הירדן). הוא גם היה הראשון שעשה הסכם שלום עם הגדולה במדינות ערב. במסגרת זו ניסה גם לפתור את שאלת ערביי ארץ ישראל (כפי שהגדיר את הערבים הפלסטינים). בהפצצת הכור הגרעיני בעירק קבע הלכה לפיה ישראל לעולם לא תאפשר למדינת אוייב בשכנותה לבנות נשק השמדה המוני. נכון, לשניהם היו קלקולים ומעידות, אבל אין באלה כדי להוריד אפילו כזית משיעור קומתם.

      אז יש למי להתגעגע? כן, יש. בשר ודם כמונו שהם גדולים מאיתנו.

      הכותב, חתן פרס סוקולוב לתקשורת הכתובה, לשעבר כתבו הפוליטי של "ידיעות אחרונות"