פעם היו כאן מנהיגים

געגועים לראש ממשלה הגון

כמעט כל ראש ממשלה גרם לאורי אבנרי להתגעגע לקודמו בתפקיד - אבל אף אחד לא הצליח עדיין למלא את החור שהשאיר יצחק רבין. עכשיו, הוא מפחד שאפילו לביבי הוא עוד יאלץ להתגעגע

אורי אבנרי

"אתה עוד תתגעגע לביבי!" ניבא לי ידיד. אני חושש מאוד שזה עלול לקרות.

כמעט כל ראש-ממשלה גרם לי להתגעגע לקודמו: גולדה מאיר גרמה לי להתגעגע ללוי אשכול. יצחק שמיר גרם לי להתגעגע למנחם בגין. שמעון פרס גרם לי להתגעגע ליצחק רבין. בנימין נתניהו גרם לי להתגעגע לפרס. אהוד ברק גרם לי להתגעגע לנתניהו. אהוד אולמרט גרם לי להתגעגע לשרון. עכשיו גורם לי נתניהו להתגעגע שוב לאולמרט.

אצל לוי אשכול אהבתי את חוש-ההומור ואת משפטיו המבולבלים, את יחסו הידידותי - אך הוא אשם להחמצת ההזדמנות ההיסטורית, החד-פעמית, לעשות שלום עם העם הפלסטיני מיד עם תום מלחמת ששת-הימים. בשיחה ידידותית שהייתה לנו באותה עת הסביר לי את נימוקיו, אך התרשמתי שהתאווה לשטחים היא שגברה אצלו על ההיגיון.

אהבתי את הג'נטלמניות של מנחם בגין, את אדיבותו הטבעית והגישה הליברלית שלו בענייני-פנים - אך הוא היה אחראי, יחד עם שרון, למלחמת-לבנון הראשונה, המטופשת והמיותרת, שנמשכה 18 שנים ועלתה באלפי הרוגים, שלנו ושלהם. הוא עצמו היה אחד מקרבנות מלחמתו: הבעיות הנפשיות, שהיו מן הסתם קיימות אצלו גם קודם לכן, חברו לרגשות-החרטה שלו והעכירו את רוחו עד מותו.

אהוד אולמרט ראה בסוף הקדנציה שלו את האור והציע לפלסטינים הצעת-שלום מרחיקת-לכת (כשכבר לא היה מסוגל לספק את הסחורה) - אך הוא אחראי לשתי מלחמות אכזריות, שלא לדבר על אווירת השחיתות.

עוד בוואלה! NEWS

הישראלים שאוכלים מדי יום במסעדת השף שנמצאת אצלם בבית

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה

איפה ישנם עוד אנשים?

אבל אם יש ראש-ממשלה שאני מתגעגע אליו באמת, הרי זה יצחק רבין. זמן קצר אחרי שנבחר ב-1982 ביקרתי בתוניס ושוחחתי עם יאסר ערפאת, אבו-מאזן ואחרים. כולם היו מלאי סקרנות לגבי אישיותו של רבין. אמרתי להם: "הוא אדם הגון ככל שפוליטיקאי יכול להיות". כולם פרצו בצחוק.

זהו שם-התואר הראשון העולה בזיכרוני כאשר מזכירים את רבין: "הגון". הוא לא שיקר. הוא לא רימה. הוא לא היה מושחת. הוא לא דיבר בשפה הנפוחה והנכלולית של פוליטיקאים מקצועיים. הוא היה ביישן, צנוע בהליכותיו, רחוק מראוותנות.

הוא גם לא היה מלאך: כל חייו היה איש-מלחמה. קשה לשכוח את הפסוק "לשבור להם את העצמות", שקצינים רבים התייחסו אליו כאל פקודה מעשית ומילאו אותה כלשונה.

יותר מכל הערכתי אצלו את העובדה שבגיל 70 חל בו מפנה יסודי. המצביא הפך לאיש-שלום, גם בתודעתו וגם במעשיו. הסכם-אוסלו היה מפנה היסטורי: לא בפרטי ההסכם, שהיו פגומים מאוד, אלא בעצם ההכרה של ישראל בעם הפלסטיני, ובהכרת ההנהגה הפלסטינית במדינת-ישראל. למרות כל מה שקרה מאז, לא מעט באשמתנו, ההכרה הזאת נשארה עובדה היסטורית, הבסיס ל"פיתרון שתי המדינות" שהפך עכשיו לקונסנזוס עולמי.

אני מעריך את המפנה הזה פי כמה, מפני שהיו לי איתו במרוצת השנים עשרות שיחות על העניין הפלסטיני – בשגרירות בוושינגטון, בכנסת, במשרדו ובמסיבות שונות. העברתי לו מסרים מערפאת, כאשר זה נחשב עדיין לארכי-טרוריסט. רבין התנגד כל הזמן בתוקף לרעיון השלום עם הפלסטינים, וסירב לעשות את הצעד הכי קטן בכיוון זה. אבל כאשר סיפרתי לו על המגעים הסודיים שניהלתי עם ראשי אש"ף, אמר לי: "אני מתנגד לגישתך, אך אם תשמע במגעים אלה משהו שלדעתך ראש-ממשלת ישראל צריך לדעת – הדלת שלי פתוחה לפניך." כזה היה.

כעבור כמה שנים הוא הגיע בעצמו למסקנה שהאינטרס הקיומי של ישראל מחייב שלום עם העם הפלסטיני.

הוא עשה את הנכון בעיניו מבלי לפזול לעבר סקרים והפגנות, מנהיג ולא מונהג. הוא היה מוכן לשלם את המחיר, גם את אובדן הפופולריות וגם את ההסתה הנוראה נגדו. קשה לדעת לאן היה מגיע בדרך זו אלמלא נרצח.

כאשר אני חושב עליו כיום, אינני רואה רק את המדינאי שיכול היה להביא את המדינה לחוף-מבטחים. אני רואה גם את האיש רבין – את החיוך הביישני, את היושר, את הגישה הישירה. איפה מוצאים כיום פוליטיקאי שכזה?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully