וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הלאה הגעגועים

נתן זך

13.12.2009 / 8:53

המאה העשרים לימדה את נתן זך לא להתגעגע למנהיגים. ברגעי חולשה יש געגועים - געגועים לאלה שהביאו, זמנית, שלום לעולם ותקווה לאזרחי ארצם וארצות אחרות

שאלתם אותי לאיזה פוליטקאי/מנהיג/מדינאי ישראלי אני מתגעגע. איזו שאלה קלה. אני לא מתגעגע לאף אחד, או, בעברית תקנית, אף לא לאחד. שלא יחשבו שאני מתגעגע לאף של מישהו.

המאה הקודמת, זאת שאמרו עליה שהיא העשרים, לימדה אותנו לא להתגעגע למנהיגים. מה, שאתגעגע לסטלין, להיטלר, למאי טסה טונג, לאידי אמין, לפול פוט (זה שרצח מיליון מבני עמו בקמבודיה)?! לא, אני למנהיגים כבר לא מתגעגע. גם לא לאלה שבאו במקומם ועדיין תופסים, שלא בצדק, מקום תחת השמש.

אבל הרי שאלתם למנהיגים ישראליים, ציוניים, ופוסט ציוניים, חלוצים ומיליונרים ספונים בדירות יוקרה או במזבלות שלהם. לא. גם לאלה אני לא מתגעגע. ההבדל בין הראשונים לאחרונים הוא פשוט. פעם דרוש היה מנוול אחד כדי להקים/להרוס מדינה. היום דרושה חבורה שלמה של מנוולים אחמדיניג'דים כאלה, שונאים עמם. בתעשייה זה להיפך. פעם דרושים היו אלפי שובתים כדי לסגור מפעל. היום מספיק מנהל אחד. אפילו שניים לא צריך.

מסקנה: המאה העשרים, וזאת שבאה אחריה, חיסלו את הגעגועים. אין יותר למי להתגעגע. מפעל הגעגועים נסגר. בלי פיצויים. ובכל זאת, שאלתם, אתה לא מתגעגע לאף אחד (או: אף לא לאחד, בעברית ספרותית)? ואז אני אומר לעצמי: תפסתם אותי. בטח שאני מתגעגע. אבל רק ברגעי חולשה. אני מתגעגע לאלה שהביאו, זמנית, זמנית מאוד, שלום לעולם ותקווה לאזרחי ארצם וארצות אחרות.

מה שבין צ'רצ'יל לגנדי

כך אני מתגעגע למהטמה גנדי שהביא לעולם את הרעיון החדשני שניתן להקים מדינה בעזרת שביתות רעב וטוויית בגדי כותנה לבנים. אני מתגעגע לצ'רצ'יל שהציל את תרבות המערב, אני מתגעגע לגורבצ'וב ששיחרר את כל ארצות מזרח אירופה ואף את עם האזרחים המסויטים בארצו שלו. ואפילו לסאדאת שהביא שלום בינינו לבין מצרים אני מתגעגע. אבל ראו מה עלה בגורלם. שניים מהם נרצחו, שניים הודחו מן השלטון מיד לאחר שניצחו במלחמה או שיחררו עמים משועבדים.

ואצלנו, שאלתם, לא כלום? אפילו לא אחד?

לא, לא כך, אני משיב. אני מתגעגע לידידי: ליצחק בן אהרון, לאמיל חביבי שהיה היחיד מבין המנהיגים הפלסטיניים שניסה לשכנע את עמו לקבל את תכנית החלוקה של האו"ם ונאלץ להסתתר מפחד בני עמו שאיימו לרוצחו נפש. ואני מתגעגע - מה, אסור כבר להתגעגע למי שעדיין חי - לעמיר פרץ, ידיד נפשי, שהסתיר את העובדה שאיבד את כף רגלו במלחמת יום כיפור ובתודה שפכו עליו קיתון של עלבונות בעקבות מלחמת לבנון.

ולסיום, אסור להתגעגע ולו כדי שלא תביאו אסון על ראשי מושאי געגועיכם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully